נערה ישבה על ראש הר נישא הביטה מטה וחשבה.
היא ראתה את היופי אך עיניה ידעו גם זוועה.
היא חיה כבר שנים במבוך  החיים.
היא ראתה אימפריות עולות וממלכות שקורסות בלהבות.
היא עפה עם הציפורים והלכה עם הזאבים, ברחה עם העכברים וצדה עם
השועלים.
היא ידעה את חוכמת הזקנים וגם את שמחת השטות של ילדים.
היא חיה בין הלוחמים וידעה עימם את רגעי שמחתם כמו גם את
רגעיהם המרים.
היא עלתה עם מנצחים וגם נפלה עם מובסים.
בפנים היה ליבה פצוע, דם כה רב נשפך לרגליה ועם כול צעד שעשתה
בו התרחבו חתכיה.
בין דמעות של צער לדמעות של שמחה מעולם לא ידעה נפשה נחמה.
אם כשעלתה השמש ואם כששקעה העדיפה לחיות בלילות וחשכה.
כאשר היה לילה והאדמה נכנסה תחת שמיכתו השחורה, נראה כאילו פחת
כאבה.
הלילה היטיב להסתיר את המתים ואת כול אלו אשר כואבים.
הלילה החביא בצילו את הבוכים ואת האנשים שנותרו האבודים.
העצים נעו בלילה עם העשבים שרים שיר ערש למלקקי הפצעים.
היא עייפה מן המלחמה ומכאב הנופלים שנשאה על גבה.
ככול שנמשך מסע החיים קולות הצחוק באוזניה נעשו עמומים, נראה
כי התחזקו קולות הדומעים.
במסע של מבטה לאורך נהר הנשמות מטרות חייה נעשות דהויות.
האם היא חייה כדי להלחם או נלחמת כדי לחיות?
ככול שהעמיק הלילה וגעו הרוחות היא לבטח ידעה רק את זאת:
היא לא אוהבת פרחים, הם מזכירים לה כמה קל להרוס וכמה קשה
לבנות.

אך לכשיעלה השחר, שוב תאחז בחרבה ותצא אל ההרג והמלחמה, את
מארסי לימדו לשרוד וזה מה שהעולם הכריח אותה לעשות...