כן, וכרגיל אני מוצאת את עצמי כותבת... שוב מההתחלה את אותו
סיפור המעבר.
נכון שזה בטח ישמע לכולם כל כך קל, כאילו כלום לא קורה, כאילו
שאפשר בבת אחת ללא בעיות להשתלב במקום חדש לך בלי להבין מה זה
באמת.
אז כן, זה כואב.
זה כואב לעבור ממקום שהכרת כל כך הרבה זמן (במקרה שלי - 9
שנים), עם אנשים שהכרת במשך כל כך הרבה זמן, למקום חדש, אמנם
מוכר, אבל שונה. שונה מאוד.
כשחושבים על זה - אולי אני טועה. אולי בעצם הבעיה פה היא אני
ולא הסביבה שבה אני חיה? כל מה שאני יודעת שברגע זה אני לא
מרגישה בבית. בכלל לא. אני מרגישה מרוחקת, לא קשורה, עקורה.
כאילו מישהו לקח לי את היד, ובכוח, לא משנה מה אני אגיד, גרר
אותי למקום שבו, כביכול, אני חייבת להסתדר.
אז נכון שקיבלתי סולו ראשי בחוג לריקוד, ונכון שהציונים שלי הם
באופן יחסי מעולים. ונכון שהכרתי הרבה חברות חדשות... אבל זה
לא אומר שזה הופך אותי למאושרת, לפחות לא כמו שהייתי פעם.
כשאני רק שומעת את קולם, אחד מהם, אני רועדת.
כל כך קשה לי המחשבה שעכשיו אני כבר לא יכולה לצאת החוצה,
לדפוק באחת הדלתות שלהם ולבוא "לביקור".
זה נשמע הכי אדיוטי בעולם. אני יודעת.
אבל כשמרגישים את זה - זה כבר לא אדיוטי.
כשסיפרו לי בפעם הראשונה שעוברים, כמה בכיתי... אבל לא באמת
ידעתי מה זה אומר. לא ידעתי שזה אומר שאני לא אצליח לשמור על
קשר איתם. כמעט ובכלל לא.
עד היום האחרון שהייתי שם לא הבנתי כמה זה קשה.
זה פשוט חקוק בזיכרון שלי. כולם בכו. כולם. בלי להשתחצן.
ואני - אני הייתי צריכה לנחם את כולם. אני אפילו לא יודעת איך
זה היה ככה, שאני ניחמתי אותם במקום שהם אותי, הרי אני זאתי
שעזבה עשרות, והם - אחת.
ישבתי ובכיתי אחר כך. בכיתי שעות על החבר שלי, שעכשיו הוא כבר
לא, על החברות הכי טובות, על הילדים שאפילו לא זכיתי לפגוש
ביום שעזבתי.

עכשיו, אחרי שלושה חודשים שאני פה אני עדיין לא מבינה איך אני
פה. אני עדיין לא מבינה למה רוצים שאני אהיה פה ולא במקום שאני
מאושרת באמת - שם.