יש לי חברה  עם מעט מאד ביטחון עצמי, כל כך מעט שהיא נולדה עם
קו אדום של ביטחון עצמי שמעבר לזה אי אפשר לרדת. או ככה לפחות
חשבנו. לפני שנה כשהביטחון העצמי שלה כבר ירד ממש נמוך, הממשלה
התכנסה לדון בנושא והחליטה להוריד לה את הקו האדום עוד למטה.
אנשים בציבור לא האמינו, מומחים בפופוליטיקה דיברו על זה שזה
לא יכול להיות, לא עושים דבר כזה, אפילו הביאו פסיכולוגית
שתסביר את ההשלכות החמורות שיש לזה. איש אחד התקשר לנתן זהבי
ואמר שהוא לא מבין למה לא מביאים ביטחון עצמי מתורכיה שזאת
מדינה מאד בטוחה בגלל זה הרבה ישראלים אוהבים לנסוע אליה ואז
מישהו שני התקשר ואמר שהמאזין הקודם סתם מבלבל במוח, ושהכי
פשוט זה לתת עבודה לתעשייה בארץ, ושאם התעשיות הביטחוניות שלנו
הצליחו ליצר טנקים ומטוסים, אין סיבה שעכשיו כשאין כבר הרבה
עבודה, במקום לפטר עובדים ולהשאיר אותם בלי כבוד, שהתעשיות
הביטחוניות ייצרו בטחון עצמי כחול לבן.  חנה'לה, אמא של חברה
שלי כמעט בכתה בטלויזיה ואמרה שהיא חושבת להתאבד. "הכל בגללי",
היא קוננה. "היא מעולם לא זחלה, אלא ישר עברה משכיבה להליכה,
ובגלל זה אין לה התמצאות במרחב, והיא כל הזמן הולכת לאיבוד.
בגלל זה היא מפחדת לצאת מהבית, אז אין לה הרבה חברים ואין לה
ביטחון עצמי". את המשפט האחרון היא כבר יבבה בקול ממש חלש,
ובעלה תמך בה כאומר There there. מומחה אחר הסביר באולפן של
דודו טופז שלעובדה שאבי הנערה היה מחביא ממנה ומאחיה את החלבה
המשפחתית כשהיו קטנים בשל חיבתו הרבה לממתק התורכי, יכולה
להיות השפעה ארוכת טווח על בטחונה העצמי של הילדה. כאשר למחרת
בתוכניות הראיונות של קובי מידן התוודתה האם שבשל אובססיית
ניקיון נמנעה מלעשות כביסה במשך שבועות רבים ("לא רציתי לגעת
בלכלוך") ואף צעקה על הילדה כשאשר זאת הייתה נוגעת בכבסים שזה
אתה יצאו מהמכונה (מיד הייתי מכבסת הכל שוב, אי אפשר לדעת במה
הילדה נגעה") הזילה המדינה כולה דמעות על מר גורלה של הנערה.
אהוד מנור מיד ישב וכתב שיר שאותו הלחין ברגישות רבה יוני
רועה, אומני ישראל כולם נרתמו והרטיטו לבבות בשיר שריגש את כל
העם ("לא כולם שונאים אותך ילדה קטנה, אבא לא החביא את החלבה
בכוונה"). כשהשיר הפך ללהיט לעוס בגלגל"צ, החליטו ברשות השידור
לתפוס את הגל ויזמו שירותרום. זה היה יום שידורים מיוחד, המוני
אזרחים התנדבו לשמש כטלפנים, ולענות לטלפונים. חיים יבין ומיכל
זוארץ הנחו את האירוע, ששיאו היה כניסתם לאולפן של שלושים
פלמ"חניקים (הצעיר שבינהם בן 80), שצעדו ברגל מקיבוץ יחיעם ועד
לירושלים. האירוע נחתם בשירו של אהוד מנור על ידי כל המשתתפים
בכוכב נולד 1,2,3.
יום לאחר האירוע הטלפון הנייד של חברה שלי (בואו נקרא לה ק.)
לא הפסיק לצלצל. גם אל בית הוריה הרחק בצפון לא חדלו להתקשר
אזרחים על מנת להביע תמיכה, עידוד וגם לשגר הצעות רומנטיות
שונות. ק. החלה להיות מחוזרת, ומחזרים מן הארץ והגולה היו
עולים לרגל אל דירתה התל אביבית ולא נבהלו לא מהשכנה עם 20
החתולים ולא מצחנת חדר המדרגות. ק.גילתה את החיים הטובים, ביום
ראשון יצאה עם דוגמן אחד, ביום שני נראתה יחד עם חזאי נוצץ
במסיבת הפתיחה של השעשועון החדש, "מי עיכל את הגבינה שלי"
וביום רביעי בצהרים נצפתה בנמל סועדת יחד עם כוכי, ג'ודי
ואורנה דץ. בשלב זה אפשר ניתן היה לקבוע, "מהפך".
בשבוע שלאחר מכן כבר הידפקו על דלתה מפיקי חדשות ערוץ 10, אשר
באו לראיין אותה לכתבה במסגרת כתבות: "סיפור ישראלי", על מנת
שיוכלו דרך המקרה שלה להאיר שוב את הפנים היפות של עם ישראל,
אשר תמיד מוכן להירתם ולעזור לזולת.
לצערה של אימה של ק. אשר רכשה DVD מקליט חדש על מנת לצרוב את
הכתבה, זאת מעולם לא שודרה. בזמן הכנת הכתבה, וממש אגב ראיון
עם אחד הפלמ"חניקים, התגלה מקרה מזעזע של בחורה אלרגית לחלב,
שלא עברה את האודישנים לשעשועון: "מי עיכל את הגבינה שלי"
("המפיק אמר לי שאני לא עוברת מסך", יבבה בראיון אישי עם גלית
גוטמן). תוך שבוע נשכחה ק. וח. הפכה לכוכב העולה בשמי
הסלבריטאות הישראלית. המחזרים היהודיים מחו"ל שקיוו למצוא קשר
כשר,  סרו על עכבותיהם או מיהרו לרכוש חלב סויה עבור ח. וראש
מכון ויצמן הכריז על מחקר חדש בנושא.
ק. בינתיים התרגלה לחיים הקודמים שלה שוב, מדי פעם היא משתעשעת
במחשבה על קמבאק, תוך כדי וידוי אצל קובי מידן שהיא כל הזמן
צוחקת, אבל בינתיים היא מגלה שאפשר להסתדר מצוין, גם עם קצת
פחות ביטחון עצמי.