אפריל 2002

עכשיו כשאפריל בפתח, והארץ מלאה פריחת חרציות, ושאר פרחים
שצובעים הכל בירוק וצהוב, אפשר ממש להריח את המלחמה באוויר. את
הדודות בחתונות זה די מדאיג שאין לי חברה, אבל מול ריח המלחמה
שממלא את הנחיריים, אני חושב שזה דווקא די טוב, כי זה אומר שאם
יקרה לי משהו תהיה פחות אלמנת מלחמה. זה טוב גם במישור הפרטי
למי שיכלה להיות אלמנת מלחמה ונחסכה ממנה החוויה הטרויאנית,
המפוקפקת הזאת (שטומנת בחובה התייצבות לאין ספור טקסים
משעממים, אשר בינם לבין יקיריה אין קשר) וגם במובן הלאומי,
מפני שתהיה פחות אלמנת מלחמה שצה"ל ומשלם המסים הישראלי צריך
לדאוג לה כלכלית.
מצד שני, חבל אולי שאין לי מישהי כרגע, לא חייב להיות משהו
רציני, נגיד מישהי שאני יוצא איתה חודש. אחרי חודש, כשהעניינים
מתחילים להבשיל, ורגשות מתחילים להניץ, פתאום מגיע צו שמונה.
זה אוטומטית משדרג את היחסים שלנו בכמה חודשים, יוצר מן דרמה
מסוימת, אני אתקשר אליה ואספר לה שקראו לי, אני אשמע את קולה
נשבר חלושות, אבל מול מטרתנו הצודקת היא לא תרשה לעצמה לבכות
ורק תהנהן, אהה. אח"כ היא תבוא אלי לדירה ותראה אותי אורז את
מדי הבי"ת שלי, שם את התרמיל על הכתף ויורד לרחוב, זוג קשישים
שישב על ספסל בשדרה יסתכל עלינו, יאנח בנוסטלגיה והקשיש יגניב
לעברי קריצה. הייתי רוצה ללחוש לו, "זה לא ממש רציני, זה בגלל
המלחמה, אנחנו רק יוצאים חודש" אבל אני קצת חושש שהוא יספר לי
שהוא הכיר את הסבתא שלצידו בקסטל.
כך נצעד עד לרכב, נעמיס את התיק וניסע לתחנת הרכבת, בדרך הרדיו
ינגן את "האמיני יום יבוא", שנינו נחריש ונאמר אחד לשניה ללא
מילים, הרבה יותר ממה שיכלנו להגיד עם מילים. כשנגיע לתחנה היא
תרד איתי אל הרציף ותחבק אותי ארוכות לפני שאעלה לקרון. אנחנו
נתנשק וכשארפה את זרועותי ממנה, אמחה דמעה מלחיה ואומר לה,
יהיה בסדר. פתאום מאי שם סדרן רכבות ישרוק במשרוקית, הרציף
יתמלא עשן ואני אעלה לרכבת, ואתפוס מקום מול החלון, כדי לראות
אותה מנופפת לי עם מטפחת לשלום בעוד הרכבת מתרחקת אל תוך
הלילה. אח"כ היא תשלח לי מכתבים מבושמים ותחכה כל פעם לטלפון,
מכתב או ביקור חטוף בעורף, אם זה ימשך מספיק זמן, (והיא לא
תתגלה כשרמוטה בבית) יכול להיות שנתחתן אחרי המלחמה.
אבל אם זה יהיה ככה, יהיה לי הרבה פחות כיף, כי כשמרלין דיטריך
תבוא לשיר  כדי לרומם את רוחנו, ותפלרטט עם כולם, אני ארגיש
קצת נקיפות מצפון, על זה שאני ככה מפלרטט עם מרלין דיטריך
כשבבית מחכה לי בחורה ציונית ואוהבת. אז בעצם עדיף המצב הקיים,
שבו אין לי אף אחת. ככה גם אני ארגיש הרבה יותר חופשי אם נשחרר
איזו התנחלות שהייתה נצורה וכל בנותיה יצאו לקבל את פנינו
בכניסה לישוב, עת נכנס רכובים על הנגמ"שים, יזרקו לעברנו אורז
ופרחים וינשקו אותנו. אם הייתה לי חברה במצב הזה הייתי מתבאס,
כי כשכל החבר'ה היו מתמזמזים עם מתנחלות משוחררות אני הייתי
צריך לעלות לשמור, כי לי יש חברה. אבל אם הייתי לבד, ונגיד
הייתי מתעסק עם איזו מתנחלת מה היה קורה הלאה, כל אלו שיש להן
חברות בטח היו מקבלים חבילות עם תחתונים וגופיות, ואני הייתי
מסתובב עם אותם התחתונים כל המלחמה שכבר בטח היו מסריחות,
והייתי צריך להתקשר לאמא ולבקש ממנה שתשלח לי גם קצת תחתונים
וגופיות.

אני חושב שאני הולך להפגין נגד המלחמה הקרובה, לא שהיא לא
מהמוצדקות במלחמות ישראל, לא שלא הפכנו כל אבן, אני רק רוצה
לבקש מאריק ויאסר שידחו אותה עד שאני אחליט, אם כדאי שתהיה לי
חברה למלחמה או לא, ואז אפשר יהיה להתחיל.