"אז למה את כאן, בעצם?"
הוא הביט בי במבט בוחן של פסיכולוג מנוסה שבודק פציינט מבוהל,
אומד אותו אומדן ראשוני.
"אני פשוט הגעתי לכאן."
"את יודעת שזה אינו מקום טבעי לאנשים בגילך. את לא פשוט הופעת
לי כאן, על הכורסה במבט אדיש כזה."
"א... אני לא יודעת," נשברתי לרגע, "אני פשוט לא יכולתי
יותר."
"מה לא יכולת יותר, תמר?"
"זה ה... האורות בעיר, כשהם דולקים, אני שומעת גיטרות חזקות של
פינק פלויד ועורבים צורחים ולפעמים השמיים שחורים ואין אף
כוכב, או כשהכל שקט בחדר שלי ורק האור הקטן דולק ואני חושבת כל
מיני דברים... המון דברים, עד שהראש שלי רוצה להתפוצץ, יותר
מדי דברים.
ולפעמים זה פשוט יותר מדי בשבילי. הכל פשוט... יותר מדי, אתה
מבין?
זה יותר מדי... זה..." כבר הייתי על סף פאניקה.
"ששש..." הוא אסף אותי אליו ועירסל אותי בזרועותיו הארוכות
והדקות והשענתי את ראשי על חזהו הגרום וקר. כנראה עברתי את
המבחן.
למרות הקור שנדף ממנו הרגשתי, כמה מוזר, חמימות מוכרת וכמעט
מתוקה, כמו שיר ערש, כשעצמתי את עיני בשלווה וחשבתי לעצמי בעוד
הכל מתרחק, יש משהו מנחם, איכשהו, בידיעה שלא אפתח אותן עוד
לעולם.