אלוהים יושב לבדו בשמיים
לבד כמו ירח בלילה גשום,
כמו משחק, מנסה לארגן לו בנתיים
ובכל פעם כועס שבסוף יוצא כלום.

וכשלא מסתדר הוא יושב בפינה,
כמו ילד שבורח כשאבא צועק.
עם דמעות אכזבה מול ילדה קטנה,
שומע כאב, וכואב ושותק.

מתכסה בשמיים, בכוכבים שאוהב,
מתעטף באשמה שעליו מטילים.
ונזכר שאמרו שכשמאוד כואב,
בוכים אפילו הילדים הגדולים.

וכשבוקר נולד, כמו תמיד, מחדש,
הוא פוקח עיניים גדולות לענן.
כבר שכח שאתמול הוא היה מיואש,
ומתחיל עוד משחק אחרי לילה לבן.