התייאש מלהחלים הפצע הפתוח
עלי להודות, שלא אהבתי שוב מאז
אהבתיהו על כך שהרג לי תחנות רוח
על כך שחיוכי יקרו לו מפז
אהבתי את סוסתו הצולעת
את שריונו הפגום, המחורר
את איך שאהב את איך שאני לא מזדעזעת
כשאני והוא והכל סביבנו נשבר

אהבתי חלומות באספמיה אדומים
מהם נטפו גלונים של דם ודמעות
אהבתי את סבלו שהילך עלי אימים
את שיריו שזעקו כאב בכל אות
ואת חיבוקו, המגן, האוטם, החונק
את שפתיו, שנשכו, חתכו בבשר
ואת הסיפור שלנו, הקטן, המתפרק
את איך שבלב, בכל זאת משהו נשאר

אדם מתעורר מחלום עם שעון מעורר
מבין שמציאות עכשיו, ושוכח האשליה
אך אם יתגלה לו, שאותו חלום נחלם לאחר
בזעמו יביא על כולנו כליה
קץ לחלום וקץ לחולם
וקץ לבכי וקץ לילדות
וככל שאצחק וככל שאתעלם
הזכרון נותר ונותרת הבדידות

הייתי פעם נסיכה במגדל שן
היום אני אשה אינטיליגנטית ומצליחה
האגדות האלה, אף פעם לא התלהבתי מהן
אם את בסדר, אז למה את בוכה?
לפעמים אני רואה אותו מהחלון
דוהר לשום מקום ומנופף בחרבו
"נוסטלגיה", קראו לזה במילון
שברון לב, קרא לה האביר בלבו