אני אתחיל בהקדמה קטנה,
אני כותבת לך את המכתב הזה פה כי אני יודעת שמדי פעם אתה קורא
את הדברים שאני כותבת פה ואני מקווה שייצא לך לקרוא את זה.
בהתחלה זה היה מכוון להתפרסם בעיתון "לאישה" אבל המכתב היה
יותר מ-400 מילים והם לא הסכימו לפרסם אותו. כשהעלתי אותו לפה
נוספו עוד כל מני דברים כך שעכשיו זה הרבה יותר מ-400 מילים
אבל אתה תסלח לי נכון?

כל החיים שלי אנשים תמיד פגעו בי ותמיד זה היה נראה כאילו הם
מחפשים את הדרך הכי נוראית לעשות את זה. וכל החיים שלי לא
האמנתי לאף מילה שיצאה מהפה של אנשים שניקרו בדרכי כי ידעתי
שכולם משקרים לי ואתה הבן אדם היחיד שאמר לי את כל האמת גם אם
היא לא נעימה וגם אם היא כואבת. ובפעמים הראשונות שישבנו עם
חברים שלך ודיברתם על "מי 5 הבחורות הכי יפות בארץ" ולא הזכרת
אותי כי דוגרי אני לא הכי יפה בארץ, אפילו לא התאמצת להסתיר את
זה. כי אמרת את האמת. אתה מבין? וזה לא הפריע לי כי ידעתי
שאמרת את האמת, ידעתי שסופסוף יש מישהו שלא משקר לי. אתה הדבר
הכי יקר שהיה לי אי פעם ואני ספק אם אני יכיר עוד מישהו כמוך.
אני כל כך אוהבת אותך וכל כך קשה לי כרגע לכתוב את המכתב הזה,
כי אני מדמיינת את הפרצוף שלך כשתקרא אותו. אתה בטח לא מבין
למה אני כותבת לך את כל זה כשאני במרחק שיחת טלפון ממך.
שתדע שאני בוכה בגללך, כן גם עכשיו הדמעות חונקות אותי. שתדע
שאני לא ישנה בגללך וכואב לי כל הגוף מגעגועים אליך. שתדע
שכואב לי בלב ואני מרגישה כאילו איזה חור גדול נפער שם. והחור
הזה מתמלא כשאתה איתי אבל ברגע שאני יוצאת מהבית שלך שוב כמו
מערבולת הוא נפתח.
התקופה שהחלטת להיעלם הייתה כנראה הדבר הכי חכם שעשית ואני
בטיפשותי הרסתי את זה. לא התכוונתי להרוס את זה. הייתי רוצה
להיות יכולה להגיד עלייך עוד כמה שנים שהיית חרא ושסתם ככה
נעלמת לי מהחיים יום אחד אחרי שהבטחת שתמיד תהייה שם אבל לא
יכלתי לעשות את זה לעצמי. לא רציתי להפוך את כל היחסים שלנו
למשהו מגעיל ובטח שלא רציתי שיהיה לי "זיכרון איכסה" ממך כמו
שכינית את זה כשרק הכרנו. ידעתי שאתה לא חרא של בן אדם וידעתי
שלא ייתכן שאתה נעלם סתם ככה בלי להגיד כלום. בגלל זה שלחתי לך
את ההודעה. רק בגלל זה. למרות שלא הגיע לך, הגיע לי. אתה
מבין?

אני כל יום מתלבטת אם להיעלם בעצמי כי אני יודעת שאתה כבר לא
תיעלם על דעת עצמך. אבל אין לי את הכוחות האלה. המעט זמן שאני
מבלה איתך עושה לי טוב. עושה לי גם רע אבל עושה לי גם טוב. אני
רואה כמה אכפת לך ממני ואיפשהו זה מחמם לי את הלב. אני חושבת
שפה זה גם המקום שלי להתנצל על כל הפעמים שאני מקניטה אותך ועל
כל הפעמים שאני מתגרה בך. אתמול אמרת לי שאני לא אשיג ככה את
מה שאני רוצה. גם לא ניסיתי. אני יודעת שלא נחזור להיות ביחד.

לפעמים אני מרגישה שאני מתה. כאילו אין בי כבר כלום ואני
מרגישה שהכל רקוב אצלי אז אני מחפשת קצת חום, מחפשת את הקרבה
שלך. המצב הזה מפחיד אותי כי זה היה המצב שהייתי בו לפני
שהכרתי אותך, ולשם, אני לא ממש רוצה לחזור.
הדרך היחידה שהייתי יכולה להתגבר עלייך הייתה אם יום אחרי
שנפרדנו הייתי נוסעת לאיזה שבועיים לאח שלי בתל אביב. אבל
עכשיו זה כבר מאוחר מדי. עכשיו אין לי לאן לברוח. זה כמו כשאתה
מקבל כוויה צריך ישר לשים קרח, כשהמקום עוד חם אבל אחרי חודש
הקרח כבר לא יעזור כי הפצע מתחיל להגליד. אז ככה זה עכשיו רק
שאני לא מרגישה שמשהו מגליד בתוכי.

אני מתפללת לאלוקים שיתן לך להכיר את האישה שצריכה להיות שלך,
שכבר תהייה מאושר עם מישהי אחרת כי רק ככה אני אוכל להתגבר
עלייך. רק כשאני אדע סופית ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה
פעם, ששום דבר לא יהיה יותר טוב ממה שהיה פעם, רק ככה אני אוכל
לשים אותך מאחורי ולהמשיך הלאה. כרגע אני עוד מקווה שיום אחד
תבוא מהעבודה ואז אני אראה את הברק הזה בעיניים שלך, את מה
שחיכיתי לראות כל יום במשך שמונה חודשים. את מה שקיוויתי שכבר
קיים שם. חולמת על הרגע הזה, מייחלת לו שיבוא. אני מתפללת
לאלוקים שיתן לי סימן שאני אדע אם אני צריכה להיות שלך, ואם
אני צריכה להיות שלך שייתן לי את הכוח לחכות לך כי אתה לא יודע
כמה זה קשה לי ככה. כמה זה קורע אותי. כמה זה קשה לחבק אותך
ולא לנשק אותך בשיא הטבעיות אחרי זה. כמה זה קשה אחרי "על האש"
עם החבר'ה ללכת הביתה ולא להישאר לישון אצלך. אתה לא יודע כמה
זה קשה כשכל הבנות דודות שלי מתחתנות וכל הזמן אני שומעת
"בקרוב אצלך".

"זו הייתה חמימות חולפת, היה נדמה לי שזה האושר. אחזתי בו לרגע
וחשבתי, שאלו הם באמת חיי" באמת היה נדמה לי שזה האושר. אתה לא
יודע כמה רציתי שזה יהיה האושר, שזה יהיה זה. אבל זה לא.
התבדתי. כנראה שהתפקיד שלך בחיים שלי הסתיים וזה משהו שקשה לי
נורא לקבל כי רק המחשבה ששפתייך לעולם לא ינשקו את שפתי עושה
לי רע. וכל כך רע לי עכשיו. אתה בטח ישן אבל אני כבר יותר
מארבעה חודשים לא מצליחה לישון בגללך. ובלילה זה הכי קשה. כי
יש שקט ואין שום דבר בטלוויזיה שיעביר את הזמן. ואני כל כך
רוצה לשתות. אני כל כך רוצה לגמור שלושה בקבוקי יין לפחות. כי
אני רוצה לברוח ולשכוח ואני כל כך רוצה לישון לילה שלם בלי
סיוטים.
ואין לי אף אחד לדבר איתו. גם החברים שלך שכל הזמן אמרו שהם
שהם גם החברים שלי ושהם תמיד שם בשבילי פתאום נעלמו לי. עברו
ארבעה חודשים מאז שנפרדנו, ארבעה חודשים מאז שהתקשרתי בבכי
לחבר הכי טוב שלך וביקשתי ממנו שיקדיש לי קצת זמן לדבר איתי
פנים מול פנים כי בטיפשותי חשבתי שאולי אם אני אדבר איתו על
זה,זה יעזור להעביר את הכאב. ארבעה חודשים וכל פעם שהייתי
מתקשרת הוא היה עסוק. ארבעה חודשים. אני לא מאמינה שבתקופה של
ארבעה חודשים לא היה לבן אדם אפילו שעה אחת להקדיש לי. אני
יודעת שהוא עסוק ועובד ובטח יוצא עם מישהי חדשה אבל אני חושבת
שזה עניין של סדר עדיפויות ומה לעשות, אני לא ממש הייתי שם
בסדר עדיפויות הזה.
כל פעם אני אומרת לעצמי שאני יותר לא אדבר איתך על הדברים האלה
כדי לא לעשות לך רע אבל כל פעם שאני אצלך איפשהו במהלך הערב או
הלילה מגיע רגע כזה של שבירה שאני לא מצליחה להחזיק מעמד יותר.
זה בדרך כלל קורה לפני שאתה הולך לישון ואז אתה מחבק אותי חזק
והדמעות פשוט יוצאות ואתה לא ישן בגללי ואני רק עושה לך רע.

אני אוהבת אותך. לא "בגלל" ולא "למרות" ולא "מפני ש..." ולא
"על מנת".  זה לא "יותר מ..." ולא "פחות מ..." ולא "כאילו"
ולא" כמעט". זאת פשוט אהבה. ואם רק הייתי יכולה להעביר לך
קמצוץ מכמות האהבה שיש לי אליך היית יכול להבין מה עובר עלי.
אתה חושב שאתה מבין כי אתה אומר שגם אתה היית במצב הזה אבל אני
תמיד אומרת לך שכל אחד לוקח את הדברים אחרת וכל אחד מתמודד
אחרת. ואני, אני פשוט רוצה להיות איתך. וכל מה שאני רוצה זאת
שניה אחת של חוסר מחשבה מהידיעה הכואבת שזה פשוט לעולם לא יכול
להתגשם.

שלך, בלב שבור, אבל שלך-
                                  אני...