במיטת לבבי, המיטה שאוהב
עצב ויופי שוכבים שם יחדיו
הזאב והכבש הפכו חברים
(הפכים משלימים זה את זה, יש אומרים)
זורע שמחה על אדמה של טרשים
אוהב בני אדם אך שונא אנשים
גאוותי משחקת על כל הדרכים
בין שפלות של קבצן ובין הוד מלכים
על משכבי בלילות, צירים אני חש
וביום יולד את עצמי מחדש
תוך צרחות של שתיקה, ויודע היטב
כי היופי נובע מתוך הכאב
ורואה את אותם תינוקות מתחלפים
חלקם צוחקים וחלקם עייפים
את כולם מחבק ודמעות בעיני
כן כולם ראויים להיות ילדי
ותהא התחושה שהזמן לי יביא
יהיה לה מקום במיטת לבבי
זאבים וכבשים בריקוד דמיוני
כי הן זהו אדם, כי הן זהו אני |
