התחלתי את המסע, פסעתי לאורך שביל שבגבולותיו היו פרחים יפים,
שנדמה היה כאילו הם תמיד היו שם פורחים, קורנים כל כך, גורמים
לך לצעוד מהר יותר אל עבר מטרתך, מידי פעם אף לרוץ.
אך השמיים נראו קודרים מידי, עננים כבדים ואפורים מילאו אותם.
לולא קרן האור הקטנה שחדרה בעדם מידי פעם, חוששני שהייתי חדל
ממרוצתי וחוזר חזרה, כמי שאיבד את התקווה והדרך חשכה עליו.

בחזרתי, הרגשתי כאילו אני פוסע על אותו השביל ממש, אך דבר בו,
היה שונה במעט, הפרחים הזוהרים והקורנים אשר היו בו בתחילה
כאילו נבלו להם, הכל היה אפור וכחוש.
וקרן האור אשר אותתה בתקוותיה, נעלמה לה גם בין העננים
הגדולים.

בראותי זאת, החלטתי שאני אצעד שוב בשביל זה, אלך בו בזמניו
הטובים, כאשר הוא פורח, צועד אל עבר מטרתי.
וכשאחזור, השביל לא יהיה עצוב ואפור. ופרחיו כבר לא נבולים.

וכאשר פסעתי בו שוב, אל עבר מטרה חדשה ושונה, היה הוא שוב פורח
ומלבב, מזמין אותך בכבוד וביראה אל עבר המסע החדש והקשה שעומד
אתה לעבור. וקרן האור שוב חדרה היא את מסך העננים הכבדים,
כמבקשת להדריך אותך בדרכך.

ובחוזרי בשביל זה, הפרחים עדיין היו נבולים ואפורים. והשמיים
עדיין היו מלאי עננים כבדים ומלאי גשם.
אך הפעם, בין הריסות הפרחים, ניתן היה לראות ניצנים ירוקים
וחדשים. והעננים, צבעם היה מעט שונה, בין גווני האפור היה גם
מעט ורדרד.
לפתע, החל יורד גשם. אך לא הגשם שנראה היה שעומד לרדת בפעם
הראשונה בה פסעתי בשביל.
אלא גשם מחדש, גשם של תקווה חדשה ומזהירה, גשם אשר בא במטרה
לשטוף הכל ולרענן, גשם אשר פותח דף חדש עם מטרות ותקוות חדשות
איתו.

וכך, צעדתי בין שורות ניצני הפרחים, כאשר קרני אור רבות, החלו
חודרות את העננים בלי הרף, סימנו לי את דרכי. וגשם התקווה
החדשה שולח אלי את טיפותיו המטהרות.