בחיי אנשים, איפה אתם חיים?!
במקום של אסונות ומלחמות.
ילדים עם סכינים ובנות בתחתונים.
לאף אחד זה לא מפריע שהאחד ישן בקופסא והשני כבר בונה את הוילה
השניה. ופתאום מגיע איזה שמוק ומבטיח הבטחות. כולם מאמינים
שאחד עם שפם זה זה שיצליח, רק בגלל שהוא הראשון שקלט שיש פה
עניים בכמויות. כל יום אנשים הולכים, הולכים לאיבוד, בכוונה,
כמו זאתי שרוצה את אהוד. שולפים אקדחים, מטפסים על עמודים,
חונים על פסי רכבת. הרעיונות לא נגמרים. ואיפה התקווה, והיונה
הארורה, שבטח גם היא הלכה לאיבוד, אולי בכוונה אולי בטעות.
אולי לא נעים לה והיא אבדה את העלה אז היא פשוט מביאה משהו
דומה. האנשים פה לא מפסיקים לבכות, לאן אלוהים כל הקצבאות
נעלמות. וזה עם השם הטיפשי והאישה המכוערת בטוח שיש לו עוד
פתרון, ועוד אחד מזיל דמעה בפריים טייים של יום ראשון,
והשלישית עם המצאה חדשה שעולה מליון בשביל שגם על שמה יהיה
רחוב וגם פזמון.