לכבוד יום הולדתי החלטתי לכבד את עצמי במספר רב, ככל האפשר לי,
של מכרים. הזמנתי את כל מי שאני מכיר, מכל קבוצה וכל צד
שבחיי.
במסיבה עצמה הרגשתי נפלא, שכן {כמעט} כולם הופיעו:

איתי השמח ומאושר, איתי המופנם והנבוך, איתי הקולני, איתי
השקט,
איתי שלא ראיתי כבר שנים,
איתי האנרגטי, שחייב להיות בתנועה ולא מסוגל לנוח במקום אחד,
איתי שנותן להכל לזרום והוא מתבונן בצד,
איתי שכל רגע מעדיף לעשות משהו אחר, אך לא יודע מה,
איתי שלא מכיר אף אחד, ורואה במסיבה הזדמנות להכיר אותם,
איתי שלא מרשה לאף אחד ממש להתקרב אליו,
איתי שיוזם שיחה עם כל איתי אחר,
איתי שמתקשה להתבטא ולהתבלט,
איתי השואף ליהנות מכל רגע בחיים,
איתי שיודע להתעסק רק בדברים השליליים בחיים, זה הביא את בת
זוגתו, איתי שרק רוצה למות. אך נוכחותם נבלעה ולא גרמה
להפרעה.

אפילו הגיעו כאלה שלא ציפיתי שיופיעו:
איתי שבכלל לא אוהב מסיבות,
איתי שחושב שמסיבה זו נידונה לכישלון, שכן יותר מדי אנשים יהיו
בה,
איתי שסבור כי אף אחד מהנוכחים אינו חבר אמיתי שלו,
ואיתי שלא הוזמן.

היו גם כמה איתי שלא הופיעו, ושעלו בזכרוני במשך המסיבה. בעיקר
תהיתי מה שלומם ואיחלתי להם כל טוב בראשי.

בסוף המסיבה, הודיתי לכל מי שנמצא.
לאחר שהלכו, הרהרתי לגבי השנה הבאה. ידעתי שהשנה אפגוש בחלקם
הרבה פחות, ובמקומם אפגוש בהרבה אחרים.