אתמול הייתי בסניף החדש של ארומה בעפולה.
בעודי בוהה בתפריט שעל הקיר ומתלבטת (ומזמינה לבסוף את המנה
הקבועה),
זיהה אותי הילדון שלקח ממני את ההזמנה:
"את היית שיננית בנבי מוסא!", אישרתי בעיקום קל של הפרצוף,
שהרי אני משוחררת כבר מעל שנתיים (ומרגישה שהצבא רחוק ממני
שנות אור).
הוא התרפק על זכרונותיו מטיפול השיניים שקיבל כטירון.
מצחיק איך שהם זוכרים אותנו ואנחנו לא אותם, כי אנחנו מעטים
והם המון.
שאלתי מתי הוא התגייס - נובמבר 02'.
"מה, כבר השתחררת?" שאלתי בחוסר חשק (ומבלי לחשוב בעצמי, ע"ע
עייפות של צהריים).
"כן", אמר בעיניים נוצצות, "כבר שבועיים!"
אחרי זה נשענתי על הדלפק וחיכיתי להזמנה שלי. הבחורה שהגישה לי
התחילה כל משפט בפניה בשמי. ''ליטל, הנה הקפוצ'ינו שלך'',
''ליטל, כאן יש סוכר'', ''ליטל, עוד מעט ההזמנה שלך מוכנה'',
'''ליטל, שיהיה לך בתיאבון''.
אני לא יודעת אם זה מפני שהיא התרגשה שאני מכירה את ידידה
לעבודה, או שזה נוהל חדש בארומה.
ובעצם, זה לא משנה בכלל.