כבר שלושה ימים ושלושה לילות שלא ישנתי ולא אכלתי מאום.
גרוני יבש והלשון נשמטת החוצה, מדי פעם אני אוזר קצת כוח
להחזירה לתוך הפה.
שריריי כואבים ותשושים ואני בקושי סוחב, ברגל אחת כבר התחלתי
צולע. השדות הירוקים עדיין ירוקים אך אינני מבחין בכך יותר.
השמש יוקדת ממעל ואת מחשבותי מעסיקים הכאב הפיזי והעייפות
האיומה הזאת.
החלטתי לחזור הביתה.
מנסה לשחזר צעדיי, לחזור לאזור המוכר לי, לאותה חצר קטנה,
לאותו בית מנוכר, לאותה שרשרת כבדה, לאותה תלולית אחרונה
המצמחת מספר לא רב של עשבים, לאותו מקום אשר סיפק לי כל
צרכיי.
גורר את רגליי במעלה השביל, כבר לילה.
אני חוזר הביתה, שם קיבלו אותי בקריאות שמחה, כאילו שבתי מן
המתים, וכך באמת אני מרגיש.
בשארית כוחותיי אני בולע את האוכל שהתקינו לכבודי והולך לשרשרת
שלי, לחצר שלי, לישון בחזרה את הזמן האבוד. |
