שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה. קצה של עשב מדגדג לי באף.

לרגע נדמה לי שאני חופשי. התלולית הקטנה עם קבוצת העשבים
האחרונה שנותרה בחצר שחרשתי נראית לי מהמרחק הזה כמו ג`ונגל
עבות. אני מרים את ראשי מן הקרקע והאשליה מתנפצת.

השרשרת הכבדה שלצווארי כבר חלודה מאוד ומשחיתה כל הנקרה בדרכה,
או שמא לומר - בדרכי. מרוב סיבובים וריצות שעשיתי בחצר הקטנה,
השרשרת הסתבכה סביב עצמה וטווח התנועה שלי קטן אף יותר. קיץ
עכשיו, והשמש יוקדת. מביט בערגה לעבר דלי הפח שממנו אני שותה,
והוא בתמורה מחזיר לי סינוור של קרני השמש המשתקפות בו. אני
צמא ואינני מגיע לדלי. אני רץ, עד קצה היכולת, עד שהשרשרת
שמחוברת לי לצוואר מזכירה לי עד איפה אפשר.

לא לוותר, אני מתחיל שוב לרוץ ולמרבה הפלא אין מעצור, השרשרת
ניתקה מהקולר ואני משוחרר.

ממשיך לרוץ ואני כבר די רחוק מהחצר, במקומות בהם עדיין לא
הייתי לבד. אני רץ רחוק, לא יודע לאן, רק יודע שזה למקום שלא
הייתי בו.