הוא תמיד שאף למעלה, גבוה, להתבלט מעל כולם.
הוא היה חכם ובעל יכולות, בדיוק כמותם, הוא אינו חכם מהם.
בהתחלה הוא היה עומד עם כולם, אך נמתח על קצות האצבעות, הוא
בלט בכחצי ראש.
בכל הזדמנות הוא עומד וניצב על אבן, או על מדרגה.
בלימודים הוא התקין לעצמו קביים קטנים והתאמן להתהלך עליהם, עד
שהפכו חלק בלתי נפרד ממנו.
הוא היה מעל חבריו ללימודים. היו שעיקמו פרצופם, אך הם עדיין
יכלו לדבר איתו.

כיום הוא מתנשא לגובה רם על הקביים הארוכים החדשים שלו.
הוא הגיע גבוה, אך רצה לבלוט אף יותר.
הוא היה כל כך גבוה, עד שיכל לראות ולדעת איפה נמצא כל אחד
מעמיתיו בכל רגע נתון, אך הוא ראה אותם מלמעלה ולא יכל להבדיל
ביניהם, כולם נראו כמו נקודות שחורות עבורו.
עכשיו הוא כל כך גבוה שאי אפשר לפספס. כשרוחות סוערות בגובה של
כולם, הוא לא מרגיש אותן, הוא אפילו אינו מסוגל להבחין בנקודה
שחורה עם פרצוף עצוב.

ואנוכי קטנה ועקשנית. לא מוכנה לדבר איתו כל עוד הוא שם, נושק
שחקים. לפעמים כשאני עוברת לידו, אני בועטת לו בקביים, הוא לא
נופל מבעיטותיי, אני גם לא מנסה להפיל, אני רק רוצה לערער לו
קצת את היציבות, אולי זה יגרום לו לחשוב ולהבין. אולי יום אחד
אני אמשוך אותו למטה, שירגיש גם הוא את הרוחות, ויראה גם הוא
כיצד השתנו פניהם של מי שממבט מלמעלה נראים כמו נקודות שחורות,
שיבחין גם הוא בפנים העגמומיים ובעיניים העצובות.