23 בפברואר 2003, ניו יורק, חורף - שלג וקר.
כבר כמעט חצי שנה אני נמצאת פה, עובדת לא חוקית בעיר הגדולה,
הזרה. כבר כמעט חצי שנה שאני לבד פה - וקר.
אבא, אמא לא יודעת מכלום - כולם בארץ בטוחים שאני עושה חיל,
שכל היום אני חוגגת במסיבות עד אור הבוקר. אבל המציאות המרה
היא שהכל אפור- כמו העיר הזאת , שעכשיו היא לבנה. כשהתקשרתי
למספר הטלפון שהיה כתוב במודעה בעיתון לפני שבעה חודשים הבטיחו
לי שאני ארוויח לפחות אלף דולר לשבוע, אבל בקושי בחודש אני
מגיעה לסכום הזה. אני עובדת מזריחה עד שקיעה במכירת צעצועים,
חוזרת לדירה שמכילה עשרה אנשים בשלושה חדרים וחצי, אין פרטיות,
אין שקט, אין שלווה. לפעמים כשאני נשכבת על המזרון שלי בלילה
ובוכה לכרית קשה לי לחשוב למה אני בכלל בוכה מרוב האי שקט
ששורר בדירה. כבר מספר פעמים שעברה בראשי המחשבה של לחזור
לישראל אבל במקביל אליה עברה מחשבה אחרת - מה יש לי לעשות
בארץ? אין לי בגרות, לא עשיתי צבא, אף אחד לא ירצה להעסיק אותי
בשום עבודה נורמאלית...

19:00 שעון ניו יורק:

"אמא..."
"שלי? "
"כן אמא..."
"את יודעת מה השעה פה?"
"2 בלילה... לא שמתי לב אני מצטערת, אני אתקשר עוד כמה
שעות..."
"שלי, קרה משהו?"
"לא, לא במיוחד."
"שלי, את לא נשמעת טוב, מה קרה?"
"זה באמת לא חשוב אמא, תחזרי לישון."
"כבר הערת אותי, מה קרה?"
"סתם. הרגשתי לבד...יורד שלג עכשיו."
"את יודעת שאת תמיד יכולה לחזור לארץ."
"אמא, תפסיקי, שתינו יודעות שאין לי מה לחפש שם. אף אחד לא
יעסיק לוזרית כמוני."
שלי, את יכולה להשלים את הבגרויות, את יודעת שזה רק תירוץ."
"אני לא יכולה..."
"את בחורה חכמה ונבונה, הנסיבות אילצו אותך לעזוב את הלימודים
בכיתה י' , למה את מתעקשת להמשיך בדרך ההרסנית הזאת?"
"אמא, בסך הכל התקשרתי לקבל קצת תמיכה, אני לא צריכה שתטחני לי
עכשיו."
"אולי באמת כדאי שנדבר בבוקר, אין לי כוח לשפה כזאת עכשיו."
"ביי."

אבא, סיימתי עכשיו לדבר עם אמא, היא לא מבינה... בעצם, למה אני
מצפה ממנה להבין? היא כלואה בתוך הבועה שהיא בנתה לעצמה, שם
הכל ורוד מנצנץ, אצלי הכל אפור, אין מהות לכלום. אני מרגישה כל
כך לבד.
אבא, נכון שאתה מבין אותי?
טוב, אני צריכה ללכת, טום ויאיר הכינו ארוחת ערב.


24 בפברואר 2003, דווקא יום טוב.
היי אבא, אחרי הדיכאון של אתמול היה לי היום יום טוב, מכרתי 2
טיסנים במאה דולר, זה אומר שהחודש אני סוגרת קרוב לאלפיים, עוד
כמה חודשים כאלה ואני אוכל להתחיל בטיול שכל כך רציתי, זה
שדיברנו עליו כל כך הרבה זמן שנעשה ביחד.
הסתכלתי קודם באינטרנט על השלמת בגרויות, היום הזה עשה לי מצב
רוח. בקיצור, החלטתי שאחרי הטיול אני אחזור ואעשה את הבגרויות
הללו ואני אתמודד עם הפחדים שלי. אבל זה יהיה רק שנה הבאה,
בינתיים אני מתכוונת ליהנות, יש היום מסיבה שאמורה להיות סוף
הדרך... אני אלך להתארגן, אני אספר לך אחר כך איך היה.

23:20 - שלי באמבטיה מתארגנת למסיבה, יאיר נכנס:

"נו שלי, מה קורה?"
"עוד דקה, רק תן לשים סומק."
"המסיבה כבר התחילה, אנחנו מאחרים... "
"טוב תירגע, אני מוכנה"
"אריק סימס שלי שממש בנזונה שם והכל בעיצומו."
"הוא כתב בנזונה?"
-"תתפלאי, אבל כן..."
"אתה חייב להפסיק ללמד אנשים עברית קולקלת..."
"יאללה, יאללה, מדברת החסודה."
"אף פעם לא טענתי שאני חסודה... חכה השארתי אור באמבטיה."
"תגידי את זוכרת איך מגיעים לשם?"
"דיברתי עם דנה קודם, היא אמרה שצריך לקחת את A עד לרחוב 42
ומשם ברגל איזה רבע שעה... לא משהו היסטרי."

צלצול טלפון .

"מי זה כבר יכול להיות..."
"עזבי אותך, מי שזה כבר לא יהיה אוולין או טום יענו, אם זה
מישהו שמחפש אותנו הוא ינסה אותי בסלולארי."

טריקת דלת.

צלצול טלפון.

25 בפברואר 2003- 8 בבוקר.
אבא, כולם ישנים, עוד דקה אני כבר צריכה לצאת לעבודה אבל הייתי
חייבת לכתוב לך על המסיבה של אתמול. היה מדהים. הגענו לשם והיו
מלא אנשים, רובם מישראל - כבר מלא זמן שלא ראיתי כל כך הרבה
ישראלים ביחד. היו אנרגיות מטורפות- רקדנו כאילו אין מחר.
נדלקנו קצת ושתינו הרבה. יאיר נעלם באיזה שלב עם איזו פרחה
בלונדינית מחדרה שבאה להיות אופרית והשאיר אותי לבד.
ועוד משהו... נכון שהבטחתי שאני לא אעשה את זה אף פעם אבא, אבל
הבחור היה כל כך חתיך שאחרי שהוא הציע לי את זה כבר לא אכפת לי
מה הוא אמר ופשוט לקחתי ואז הכל הפך ורוד מנצנץ... אולי זה מה
שאמא לוקחת כדי להישאר בבועה שלה... אני לא אעשה את זה שוב.
טוב, אני לא מבטיחה אבל אולי עוד פעם אחת וזהו... טוב, אני
חייבת לעוף. ביי בינתיים.

צלצול טלפון.

טריקת דלת.

צלצול טלפון.

25 בפברואר 2003- 19:00
חזרתי, רק רציתי לכתוב לך שמכרתי עוד טיסן. אני רואה את הטיול
שלנו מתקרב מהר ממה שציפיתי... טוב, אני אמשיך אחר כך, יאיר
רוצה שאני אקפוץ איתו לעשות קניות - כבר שבוע שאין לנו חלב
ולחם ולאף אחד בדירה הזאת לא איכפת. מזל שיש אותנו.

"מה את כותבת שם כל הזמן?"
"מכתבים לאבא שלי."
"למה?"
"כי אני מרגישה שאני צריכה."
"טוב... יאללה תאספי את עצמך ונזוז , סוגרים שם בתשע, ככה את
יוצאת? את משוגעת? שלג בחוץ! תלבשי את המעיל החום!"

צלצול טלפון.

"עזבי אותך עכשיו, זה בטח סתם טעות במספר... עוד מעט סוגרים
שם."

צלצול טלפון.


3 במרץ 2003 - התגעגעתי.
אבא... זו הפעם הראשונה שאני לא כתבתי לך כל כך הרבה זמן. עוד
יומיים יש לך יומולדת. אני כל כך מתרגשת. רציתי לדבר עם אמא
השבוע על היומולדת שלך אבל  ויתרתי כי היא ממילא לא הייתה
מתייחסת לזה כמוני. לא דיברתי איתה הרבה זמן, אולי מחר אני
אתקשר... אני אכין לך את עוגת השוקולד שאתה כל כך אוהב.
אבא, אני לא יודעת מה לעשות - ליאיר עומדת להיגמר הוויזה והם
לא רוצים לחדש לו, הוא טוען שהוא ימצא כבר דרך להישאר - הוא
יקנה תעודה מזויפת או משהו כזה, לי זה נראה מסוכן מידי אבל הוא
לא מקשיב לי... עוד לא החלטתי מה אני רוצה לעשות - הטיול נראה
קרוב מתמיד ובכל מקרה לא  התכוונתי שיאיר יצטרף, זה טיול של
שנינו - לא צריך נספחים. אבל מצד שני אני חושבת שאני מרגישה
כלפיו דברים שלא הרגשתי כלפי אף אחד אחר בעבר, למרות שאין לו
מושג.
בכל מקרה הצלחתי לחסוך כבר 4.5 אלף דולר, הכל פה יקר כל כך, זה
קשה.

צלצול טלפון.

אני כל כך עייפה עכשיו, הטלפון לא מפסיק לצלצל פה אבל יש פה
עוד ארבעה אנשים, למרות שהם מסטולים מידי ולא יזיזו את התחת
שלהם כדי לענות... יאיר עוזב מחר, הוא לא הצליח למצוא דרך
להישאר אז היום זאת מסיבת הפרידה האחרונה (היו כבר 3), רק שלי
ושלו, בדיוק אני מדברת עליו והנה הוא נכנס, חייבת לעוף... אז
לילה טוב בינתיים, אבא.

19:10- יאיר עומד בדלת, שלי מרימה את הראש מהמחשב.

"היי חזרתי, הם שוב מסטולים?"
"ראית אותם פעם לא מסטולים?"
"צודקת. אז מה עושים היום?
"פתחו איזה בר קריוקי ב30, דנה אמרה שממש מגניב שם אולי
ננסה?"
"את יודעת שאני ובמה לא מסתדרים"
"טוב. אני אזייף לבד. יהיה מצחיק מה איכפת לך לנסות"
"טוב. מי עוד בא?"
"אף אחד, רק אני ואתה"
"ממממ..."
"מה?"
"כלום. סתם..."
"תפסיק, כבר חודש וחצי שאנחנו גרים ביחד. אם לא קרה כלום עד
עכשיו כבר אין מצב שיקרה..."
"טוב... מתי?"
"תשע בערך."


21:47- Japanic bar- שלי ויאיר בעמדת המעילים.

"איזה קטע, הנה דנה."
"כן. היא אמרה שיש מצב שגם היא תהיה פה.... היא חורשת על
המקום, דלוקה על הברמן"
"איזה מצחיקה הדנה הזאת, מה היא חושבת שיצא לה בבר קריוקי?
ועוד עם הברמן?"
"כשהיא רוצה משהוא היא תעשה הכל כדי להשיג אותו."
" טוב... אני כבר בא, רוצה לשתות?"
"עוד מעט. אני אלך להגיד לה קודם שלום"
"איך שבא לך."


" דנה! כפרה! איך רזית!"
"לא ראית אותי כבר הרבה זמן אה?!"
"כן."
"מאז שעברת לדירה של יאיר נעלמת... דרך אגב, יש משהו ביניכם?"
"לא. ולצערי גם לא יהיה. הוא חוזר לארץ עוד כמה שעות, למעשה
זאת מסיבת הפרידה שלו."
"באסה. אז הוא לא מצא דרך להישאר?"
"תפסו איזה מישהו שעובד איתו עם תעודות מזויפות אז הוא החליט
לא להסתכן בסוף."

"הי דנה."
"הי יאיר, מה קורה?"
שלי בטח סיפרה לך- אני חוזר לארץ."
"כן, באסה. כמה זמן אתה כבר פה?"
"כמעט שנתיים, הקטע שכל חצי שנה נכנסתי ויצאתי דרך מקסיקו
וקנדה אז אחרי שלוש פעמים במרווחים כאלה הם עלו עלי ולא רצו
לחדש."
"לא נורא, עדיף לחזור לארץ."
"דנה אל תנסי לנחם אותי את יודעת שבארץ זה לא אותו הדבר."
"טוב תפסיקו שניכם... בא לך להצטרף אלינו?"

לאחר חצי שעה של האזנה לביצועים מגוחכים של טיפוסים מגוחכים
עוד יותר פונה דנה לשלי:

"יאללה  שלי בואי נשיר."
"אני אלך לשירותים ואז."
"סבבה אבל מה נשיר?"
"מה שבא לך."

שלי נטשה את השולחן והשאירה את דנה לטחון ליאיר את עובדת היותו
של הברמן הבנאדם הכי מדהים שפגשה.

"excuse me, where is the restroom? "
"up stairs from the right-you looks familiar, where are you
from?"
"here"
and originally? It's just that you have this accent""
"Israel"
"באמת?! ידעתי שאני מכיר אותך- שלי אהרונסון  ט' 9  רמת
אילן?"
"וואללה , ומי אתה?"
"אלון שגב, ט' 6", אבל מה את עושה פה? את לא אמורה להיות
בארץ?"

באותו הרגע שלי נזכרה בשלפוחיתה המלאה ובכך שהבטיחה לדנה שהן
ישירו שיר ביחד.

"חכה רגע, אני כבר חוזרת "

שלי פנתה לכיוון הנוחיות ולאחר שסיימה שלי את ענייניה  חזרה אל
השולחן עם חיוך רחב.

"שלי, לאן נעלמת - בואי נשיר ביחד את the sweetest thing "
"קלטת את החמוד ההוא שם?"
"זה הבלונדיני הגבוה עם העיניים הבהירות? לא. מה פתאום."
"הוא למד בכיתה המקבילה שלי."
"קטע. טוב לפחות מצאת תחליף ליאיר."
"תפסיקי, רעה."

"and now 2 beautiful young ladies will sing to us  the
sweetest thing... "

לאחר שסיימו דנה ושלי את שירן המופלא פנו כל השלושה לעבר
היציאה. אלון שראה ששלי אורזת את חפציה מיהר לדבר איתה לפני
שהיא נטשה את המקום.

"אלון, אני מצטערת. אני חייבת ללכת, ידיד שלי חוזר לארץ עוד
שעתיים- זה המספר שלי תתקשר אלי."
"שלי אני חייב להגיד לך משהו חשוב..."
"חייבת לרוץ הוא צריך לעבור עוד את הבידוק... תתקשר- אני אהיה
בצהרים זמינה."

יאיר ודנה כבר הספיקו לצאת מהבר כשאלון תפס אותה ליד הדלת,
לאחר חילופי הדברים היא מיהרה ויצאה אחריהם רואה את יאיר מנסה
לעצור מונית ודנה לידו מפלרטטת עימו ללא הרף.

"וואי, אתם לא מאמינים, האלון הזה כזה קרצייה"
"מה קרה?"
"הוא לא רצה לעזוב אותי."
"אז מה עשית?"
"נתתי לו את המספר ואמרתי לו שיתקשר אליו מחר."
"מפגרת, עכשיו הוא לא יעזוב אותך."
"מה השעה?"
"כבר כמעט שתיים."
"הטיסה בחמש, שלי, אנחנו חייבים לעוף."
"טוב. דנה, נדבר"
"סבבה, אני אתקשר אליך מחר. ביי יאיר טיסה נעימה ד"ש לכולם"
"אני אמסור... ביי"

שלי ויאיר נפרדו מדנה ונכנסו למונית, יאיר כבר שלח את כל חפציו
באמצעות הדואר מה שהשאיר לו תיק קטן לטיסה, ולכן כיוונו את
המונית ישירות לשדה.

"זהו שלי... נפרדים."
"אל תהיה כזה דרמטי אני חוזרת עוד כמה חודשים."
"כן אבל עד אז תמצאי לך מישהו."
"מה זאת אומרת."
"מישהו לאהוב."
"יאיר?"
"מה?"
"למה אתה מתכוון?"
"את יודעת."
"לא אני לא"
"אני מאוהב בך לגמרי מהדקה הראשונה שראיתי אותך."
"מה?"
"...כן..."

"Attention attention- flight number 769 to Tel Aviv leaving
in 15 minutes all passengers should arrive to area 1"

"אני אדבר איתך, אני אוהב אותך..."
"מה?"
"זאת הטיסה שלי..."



5 במרץ 2003. יומולדת.
אבא, מזל טובבבבבב! היום אתה בן 50 בן יובל שנים.... הכנתי את
העוגה כמו שהבטחתי. ג'ון ואוולין נורא נהנו ממנה.
אני צריכה לספר לך משהו אבא. יאיר אמר לי סוף סוף שהוא אוהב
אותי אבל ישר אחר כך הוא עלה על המטוס חזרה לארץ, בטח אם היית
פה עכשיו היית אומר לי גם לחזור ואת הטיול לעשות איתו. אבל זה
הטיול שלו.

צלצול טלפון.

"answer the fucking phone"
"leave us alone"
"we are to high we can speak with no body"

נמאס לי אבא. מחר אני עוזבת את הדירה הזאת.

לאחר שסיימה שלי את כתיבת השורה הזאת היא פנתה לענות בחוסר חשק
לטלפון שהמשיך לצלצל ללא הרף.

"hello?"
"may I speak to Sheli?"
"speaking."
"שלי? היי, זה אלון"
"היי אלון אני יכולה לדבר איתך אחר כך?"
"לא זה דחוף - אני בדרך אליך - למעשה זה דחוף מכל דבר אחר"
"טוב. אני בינתיים בבית. תבוא."
"איפה את גרה?"
"ב52, 124, דירה 7A."
"בדרך."
"סבבה."

טוב אבא,  אלון בדרך אלי. אני ממש לא יודעת מה לעשות עם יאיר.
אני אמשיך אחר כך.

אוולין, טום, אריק  אנה ושלי ישבו בחדר המרכזי כשנשמע הצלצול
בדלת.

"who can it be, all of us here and the others are working."
"its probably for me, an annoying guy that I met from my
home town."

שלי נטשה את מקומה וקמה לפתוח את הדלת.

"היי."
"תגידי, יש פה מקום שקט שאנחנו יכולים לדבר בו?"
"חדר הכביסה?"
"אני לא חושב שזה מתאים."
"זה הדבר הכי שקט שיש פה."
"טוב."
"אז מה קרה?"
"אני רוצה להקריא לך משהו שכתבתי."
"טוב..."
"לבד בעולם.
בלי אהבה, אם, אב.
לבד בעולם הגדול האכזר.
השמש עולה מן המערב
מביאה תקווה
למחר חדש."
"עמוק. על מי זה? עליך?"
"זה עליך. תני לי להסביר."
"אבל יש לי אמא ואני ממש לא לבד..."
"כשפגשתי אותך לפני יומיים לא ידעתי מה את עושה פה... כשחזרתי
לדירה התקשרתי לארץ דיברתי עם אמא שלי וסיפרתי לה שפגשתי אותך
ואז היא סיפרה לי והבנתי."
"מה? על מה אתה מדבר?"
"שמעת על הפיגוע שבוע שעבר בחדרה?"
"לא. אבל מה זה קשור."
"מסתבר שהייתה איזו אישה שנהרגה שם וכל מה שיש לה בעולם זו בת
והיא לא נמצאת בארץ, הם ניסו להשיג את הבת ולאתר אותה ללא
הצלחה."
"נו?"
"שלי, את זאת הבת. זאת הייתה אמא שלך..."
"מה?... על מה אתה מדבר..."
"שלי, אמא שלך נהרגה."
"זה לא יכול להיות מה יש לה לחפש בחדרה."
"היא עשתה קניות בשוק."
"אתה משקר."

"Shely you have a phone call I think its important"
"Evelin not now"
"Shely it's the Israeli embassy they say..."

"הלו?"
"miss Sheli Aaronson?"
"yes"
"מדבר אריה כהן. שגריר..."
"אני יודעת שמעתי..."
"ניסינו להשיג אותך כל השבוע..."
"..."
"שלי? שלי?"
"הלו?
"עם מי אני מדבר?"
"אלון שגב, אני חבר..."
"היא בסדר?"
"סיפרתי לה. עכשיו אני צריך לעזור לה, תשאיר לי מספר אני אתקשר
אליך אחרי שהיא תירגע"




5 במרץ 2004. ישראל- יום השנה.
אבא אמא, כבר שנה שלא כתבתי. מהיום בו שמעתי שאת אמא הצטרפת
לאבא. אני מתגעגעת... אל שניכם. אני מצטערת אמא, שלא אמרתי לך
שאני אוהבת אותך. שהשיחה האחרונה בינינו הייתה כה טעונה. קרה
המון מאז אותו יום- יש לי בת - קראתי לה אלירון - שילוב של
השמות של שניכם. תולדה של אותו לילה. נזקקתי לאהבה וקיבלתי
אותה מאלון. אחרי שגיליתי שאני בהריון הבנתי שזו מתנה משניכם.
מהר מאוד הבנתי שאני לא רוצה לגדל אותה עם אלון אז חזרתי לארץ
וחידשתי קשר עם יאיר. הוא הציל אותי.
אחרי ההלוויה שלך אמא חזרתי לניו יורק, חשבתי שבכל זאת אלון
יעזור אבל הוא לא הבין למה אני צריכה עכשיו את אלירון אז חזרתי
לארץ לזרועותיו החמות של יאיר. הוא ליווה אותי לכל אורך הדרך
עם אלירון, כשהייתי בחודש הרביעי הוא הציע לי לגדל אותה ביחד
והציע שנתחתן. אנחנו מתחתנים ביוני אמא. כמו שרצית. שלבת שלך
תהיה חתונה קיצית. אני אלבש את השמלה שלך אמא ואענוד את הטבעת
שלך אבא על אצבעו של יאיר.
אבא, אני יודעת שהבטחתי, אבל את הטיול שלנו אני אעשה עם יאיר
ואלירון עוד חצי שנה כשהיא תגדל קצת. אני יודעת שהייתם אוהבים
אותו כמו שאני. אני יודעת שנורא הייתם אוהבים את אלירון, יש לה
את העניים הבהירות שלך אמא ואת הגומה בסנטר שלך אבא. אני אוהבת
אתכם... כל כך...


"שלי?"
"כן, יאיר?"
"מה את עושה?"
"כותבת מכתב השלמה."
"אני אוהב אותך."
"ואני אותך."