היא ישבה על הספסל, על הספסל שלהם
מול הזריחה, הזריחה שלהם
היא חשבה על אהבה, על האהבה שלהם
היא אהבה אותו יותר מכל דבר אחר
אבל הוא עזב. עם עלות השחר היא ראתה את פניו שפוכות על הכרית
ללא רוח חיים, היא חשבה שקרן ירח כסופה גורמת ללובן המפחיד
שבפניו, אך כשהיא פתחה את הוילון היא גילתה זריחה מופלאה...
זריחה שהוא כל כך אוהב. בגלל הזריחה הזו הוא קנה את הדירה
הקטנה המשקיפה אל הזריחה. הזריחה האירה את דמעותיה השקטות. היא
החליטה שהיא תלך למטה, לספסל שלהם, לראות את הזריחה שלו. את
הזריחה שלהם - בפעם האחרונה. היא חשבה שזה יהיה מוזר לראות את
הזריחה שלו בלעדיו, אבל הנה.
היא ישובה על הספסל, על הספסל שלהם
מול הזריחה, הזריחה שלהם
הוא לא היה לידה אבל הוא היה איתה
הוא תמיד יהיה איתה לא משנה לאן היא תלך, לא משנה מה היא
תעשה. הוא חייה הוא ליבה הוא  תמיד יהיה איתה.
היא רצתה להרגיש אותו נושק לשערה. היא רצתה להרגיש את זרועו
סביבה עוטף אותה מבקש לחמם, לגונן. הוא תמיד הגן עליה. היא
שנאה את קרני השמש כשהיא במלוא עוצמתה. הוא תמיד הגן עליה
בזריחה. לפתע היא הבינה שאין מי שיגן עליה... היא נמלאה פחד,
היא בקשה מחסה, היא לא מצאה... היא הייתה לחוצה, פחדה. הייתה
מבולבלת מפוחדת מכורבלת בעצמה.
היא הבינה הוא לא יהיה שם יותר... היא פחדה מזה. היא קמה
מהספסל, מהספסל שלהם, היא עזבה את הזריחה, את הזריחה שלהם...
היא רצה לדירה הקטנה. הוא שוכב שם לבד, בודד בלי נשמתו, אני
רוצה להיות איתו היא חשבה לעצמה, היא תפסה סכין מהמטבח - נשכבה
ליד אהובה...
שקט, השקט שהוא אהב, השקט שהפחיד אותה...
היא פחדה מהדברים שהוא אהב
פניו הלבנות כבר לא היו לבנות, הן היו אדומות כדם
הן היו אדומות מדם, מדמה שלה, מדמה של אהבתו...
הם עלו יחדיו - לאור הזריחה, הזריחה שלהם

וקץ לכל...