אני לא יודע איך קוראים לך, אבל אני קורא לך לילה.
את מכסה את כולי, מסתורית תמיד, בולעת אותי, מקרבת לחיקך.
כמו הלילה.
לילית שלי.
נבראת  בשבילי. למעני.
כשהייתי בן 20, הייתי כה אבוד. ייחלתי לנפש תאומה, שתהיה עמי,
שתבין אותי, שתחלוק את לילותיי. שתהיה האקורד בסימפוניית
הבדידות שלי.
כך נוצרת. ע"י תפלתי עוברת. נוצרת אך ורק כדי למלא את החור
שבנפשי. החצי שיהפוך אותי לשלם למרות פער הגילאים. חלום שהפך
למציאות.
אני דואג להיות בקרבתך. להתענג על גופך החטוב, רגליך הקוראות
לי, חצאיתך הקצרצרה שלפעמים  ניתן  לראות את בגדיך התחתונים
כשאת מתכופפת. מבטך עמוק ומגרה .
את מצליחה לפתות אותי, מבלי  לגעת אפילו ואני נכנע לך.
בואי, קרבי אליי. גלי לי את כל סודותייך. ואני אגלה לך את רוב
הפנטזיות שלי.  
אני מדמיין אותך, את עיניך הירוקות הבולעות אותי, גופך הצעיר,
שיערך האדמוני הרך מלטף את כל גופי. דמותך  שוחה  במוחי עד בלי
די. קיבעון יקר שלי.
את חיוכך אני הכי אוהב. כה מיוחד על פניך התמימות, פני הילדה
הטובה שלך. ניגוד כה מושלם.
לא יקבלו את מערכת היחסים שלנו כמוסרית. אף פעם. אך בלעדיך
איני  שלם.  אני זקוק לך בצורה כל כך נואשת.
וכיצד דבר טהור כל כך כמו אהבה יכול להיות חטא?
זו משוואה מטורפת חסרת סיכוי לפתרון. בובתי הפראית .
אני לא יכול להפסיק להביט בך, משחקת בגן- הילדים.