יום שבת.
השעה הייתה  מאוחרת, המסיבה רק מתחילה. איש לא הופיע.
לבשתי חולצה ורודה חדשה, יפה. ממש התלהבתי מעצמי.
כולם העירו לי על הצבע, אבל אני לא ממש שמתי על אף אחד...
צבע ורוד תמיד משך אותי, למרות שרוב האוכלוסייה חולקת על דעתי
ומעדיפה שחור.
אני שמחה ואופטימית, להיות מדוכאת זה לא הקטע שלי, ואפשר לשים
לב לפרט זה, והוא מתאפיין גם בסגנון לבושי.
כבר שעה אחרי שהמסיבה היתה אמורה להתחיל, אנשים מתחילים לבוא,
כל אחד עם סגנונו הפרטי, רובם בשחור וגווניו, כרגיל.
ואני, רק אני, בולטת בשטח.
נכנסנו כולם לביתי הצנוע, שם נערכה המסיבה הצנועה שלי.
אביב גפן התנגן לו ברקע, בוקע מהסטריאו שלי.
כל אחד שקוע בשיר. שמתי לב שכלום לא זורם, החלטתי להרים את
המורל לעננים, ושמנו שיר טיפשי אבל בעל קצב, של להקה נשכחת.
אנשים התחילו לקום, לשם שינוי, הם התחילו לרקוד. איזה יופי,
משהו מתחיל להתחמם פה.
אחרי זמן מה, של שטויות לכל, החלטנו שחלאס, הגיע הזמן לעבור
למשהו קצת יותר מעניין.
ומה הדבר הזה כבר יכול להיות? אתם חושבים על משחק ילדות
שקוראים לו "אמת או חובה" או "תופסת נשיקות" או "נשיקה סטירה"?
אם כן, אתם צודקים.
אנחנו לא ילדים קטנים, אבל קצת נוסטלגיה אף פעם לא הזיקה. וגם
השיעמום כבר התחיל לגבור עלינו, מה לעשות...
ישבנו במעגל והתחלנו לשחק. החובות היו "לוהטות"  (תרתי משמע),
והנשיקות היו חמות ולוהטות עוד יותר. הרגשתי כמו מזרון. הפנים
תמיד לשמיים, ואנשים (בנים) תמיד מעליי.
מתרגלים, מה אני אגיד, בכל זאת נהנתי.
לבסוף נרדמתי בשש בבוקר. המסיבה יצאה פצצה משהו לא מהעולם הזה
ממש כמו חלום.