הם לא נפגשו כבר שלושה ימים, לא במכוון פשוט כי "לא יצא". היא
עלתה לכיוון הדירה שלו וקיללה בדרך למעלה כל מדרגה ומדרגה.
בדרך היא חשבה על איך הכל היה שונה לפניו. היא פתחה את דלת
דירתו בלי לדפוק, ראתה אותו עומד ליד הכיור במטבח ורצה
לכיוונו. היא ידעה לפני שנכנסה לדירה בדיוק איך יתנהל הערב.
היא תקפוץ עליו, הוא יגיד שהוא התגעגע נורא, הם יתנשקו קצת,
ונורא יכאב לה הצור. אחר כך הם יאכלו ביחד ארוחת ערב יראו איזה
סרט שהוא ישנא בטלוויזיה ויעברו למיטה. בהתחלה הם ישמעו
מוזיקה, הוא ישחק לה קצת בשער, ילטף אותה אולי ינשך לה את
האוזן.
"יש משהו נורא לא הוגן, קצת מרושע באיך שאתה כופה עליי
להרגיש.
כל כך חסרת אונים למולך, בלי דעה, בלי מחשבה בלי כלום". היא
כמעט אמרה וברגע האחרון התחרטה. אין דבר בעולם שהיא שונאת כמו
שהיא שונאת להרגיש  כל כך תלויה, כל כך נזקקת כמו שהיא לידו.
זה לא קורה לה אם אף אחד אחר, היא דווקא בדרך כלל בן אדם די
אסרטיבי, אבל איתו, איתו זה שונה. הוא היה ההצלה שלה, היא פגשה
אותו באחת התקופות הקשות ביותר שעברה, היא נהגה לחשוב עליו כעל
"משב רוח מרענן" אולי בגלל זה הייתה כל כך תלויה בו, במושיע
שלה. הם שכבו מחובקים במיטה, הם היו כבר ברגעים שאחרי. הוא
העביר את ידו החמה על בטנה, נשק לה על המצח, יצא מהמיטה והתלבש
במהירות. הוא אוהב אותה יותר מהכל, הוא יודע את זה, אבל לא
בטוח שהיא יודעת. הוא כל כך מפחד שהיא תיעלם לו פתאום, שיום
אחד היא תברח והוא יישאר לאסוף את השברים שהיא תשאיר אחריה.
"עכשיו הוא ידליק סיגריה" היא חשבה לעצמה. הכל נהיה לה פתאום
כל כך שיגרתי, "אבל מי אמר ששיגרה זה רע?" היא דווקא נהנתה
לצפות כל צעד וצעד שלו מראש. לדעת שכשהיא תתעורר בבוקר הוא
יהיה שם, תמיד. הוא כיבה את הסיגריה על שולחן הזכוכית הקטן
וחזר אליה. פשט שוב את בגדיו וחיבק אותה. כל כך שברירית היא
הייתה בעיניו, "ובכל זאת מלאת בטחון ושמחת חיים שיש רק לה".
הוא חשב על הניגוד הזה לא מעט פעמים, ניסה לפענח אותה ללא
הצלחה.
פתאום היא קמה, יצאה מהמיטה ומשכה אותו לכיוון המקלחת. היא
פתחה את המים ודחפה אותו פנימה, "אני שונאת את הריח הזה," היא
אמרה לו, הם כבר כמעט שנה ביחד ולא היה לו מושג. "תבטיח
שתפסיק. אני לא מסוגלת לסבול את זה יותר, את הריח הדביק הזה."
הוא הסתכל עליה, קצת נדהם מפרץ ההחלטיות שתקף אותה והנהן תוך
הפגנת משמעת מוחלטת. לרגע אחד הם הסתכלו אחת על השני, לא
יודעים מה לעשות עם עצמם. עם השקט הזה.
ופתאום הוא חייך, חיוך שהציל את הרגע. היא לא יכלה לעמוד בחיוך
שלו. מלא שיניים לבנות וקטנות. כל כך תמים, כל כך כנה. הוא משך
אותה לכיוונו אל תוך המקלחת, עם הבגדים, עם התכשיטים, פשוט
ככה. הוא חיבק אותה, חיבוק כזה שרק הוא יודע לתת, כזה שהוא
נותן רק לה. המים שכבר הספיקו להתחמם שטפו ממנה את כל האיפור.
הוא אף פעם לא הבין למה משקיעה כל כך הרבה זמן בלהתאפר, הרי
היא הרבה יותר יפה ככה, בלי כלום.
הוא יצא מהמקלחת ועטף אותה במגבת גדולה. הוא יודע שיש להם הרבה
בעיות, שזה לא הולך להיות פשוט אבל פתאום נראה לו שאין דבר
בעולם שיותר חשוב מלהילחם עליה, מלגרום לה להבין עד כמה הוא
אוהב אותה, עד כמה הוא צריך אותה, פה, לידו.