מה עובר לעכבר בראש ברגע שהוא נכנס למלכודת דבק? האם הוא מבין
שאם רק טיפה מפרוותו נגעה בדבק, אבוד לו? האם הוא מבין שאם כף
רגלו נגעה במלכודת, ואם הוא לא ילעס את דרכו החוצה אל החופש
במחיר של רגלו אשר תישאר במלכודת, הוא הולך למות מוות כואב
ואיטי?

אז הנה לכם סיפור, או משל, זה לא באמת משנה איך אני אקרא לזה,
על עכבר אשר הלך בתומו בדרך לא דרך לחפש גבינה אשר איתה יהיה
אפשר לבלות לפחות שבוע, ביס פה וביס שם, ליקוק פה וליקוק שם,
ואולי אם יתמזל מזלו, הגבינה תישאר שלמה עד סוף חייו. נס
הגבינה, יקרא לזה, ואולי הדורות הבאים יחגגו את יום הגבינה
הניצחית.

אז בואו נתבונן בעכברנו היקר, עכבר קטן וחביב אשר צריך להיזהר
ממליון דברים כגון חתולים, נחשים, אנשים, מלכודות, קלקול קיבה
וסתם מצב רוח רע, מתגנב לו לאיטו אל עבר הלא נודע. אין הוא
יודע מה מצפה לו בעוד חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת שניות.
בעודו רוצה להרים את רגלו הקידמית הימנית, הוא קולט שאינו
מצליח לעשות זאת. הוא מסתכל מטה, וההבנה לאט לאט מתחילה לחלחל
לתוך מוחו הקטן. אכן, קוראים יקרים, ניחשתם נכון. מלכודת דבק.

ובכן, עכברנו לא מאבד את העשתונות ומנסה לאט לאט ובזהירות
למשוך את רגלו, בתקווה שאלה רק מספר שערות אשר נתפסו במלכודת,
ויהיה אפשר להשתחרר במחיר של שערה או שתיים או עשר. במהרה
העכבר הלבן והחמוד שלנו מבין שהוא דרך עם כל הרגל על המלכודת,
והוא תקוע די חזק ובצורה מאוד סופנית. העכבר מתחיל להיכנס
לפניקה ומנסה למשוך בכוח את רגלו, אך ללא הועיל. הוא שם,
וכנראה הולך להישאר שם. לאחר זמן די קצר הוא נרגע, וסוף סוף
מתחיל לחשוב. באמת לחשוב. לא לחשוב על איך לגמור את היום או
איך להשיג את הגבינה הנכספת, אלא לחשוב על איך לצאת מהמלכודת,
איך להילחם על חייו, על חלומותיו.

עכשיו, קוראים יקרים, לעכבר שלנו יש דילמה. די במהרה הוא מבין
שהאפשרויות שלו די מוגבלות. למעשה, הדרך היחידה שלו לצאת
מהמלכודת היא, ושוב ניחשתם נכון, פשוט ללעוס לעצמו את רגלו.
ביס, אחרי ביס, אחרי ביס, עד שיוכל לצאת מהמלכודת, נכה, ללא
רגל. מצד שני, הוא יכול להישאר בתוך במלכודת, לרחם על עצמו
ולקוות שאיזה חתול יטרוף אותו, כדי שלא יצטרך למות מרעב, דבוק
לחתיכת נייר.

העכבר מנסה לדמיין את חייו ללא הרגל. איך הוא לא יהיה שלם עם
עצמו, איך הוא כבר לא יוכל להשיג את הגבינה הנכספת, איך לא
יקראו ליום אחד בשנה על שמו בגלל שמצא את הגבינה הנצחית, ואיך
כולם יסתכלו עליו, יגידו שהוא עכבר גיבור, לא פחד לוותר על
הרגל ולהמשיך לחיות ככה, להסתכן בלמות מרעב בגלל שקשה לעכבר
בלי רגל לחפש גבינה ביום יום, ובמקביל ירחמו עליו. העכברות
יסתכלו עליו בהערצה ויגידו שהוא עכבר-עכבר, אך יחד עם זאת מי
תרצה עכבר בלי רגל, כי בכל זאת הוא צריך לדאוג לעכברה שלו
ולצאצאים.

לאט לאט, האפשרות של מוות מתחילה לקסום לו יותר ויותר. הוא
יכול לרחם על עצמו עד שימות, אף אחד לא ישים לב אליו, אף אחד
לא יראה את סבלו ואת מותו. אף אחד לא ידע איך הוא מת, מתי או
למה, וכך הוא יכנס להיסטוריה של המין העכברי בתור עוד עכבר אשר
מקום קבורתו אינו נודע.

בשלב הזה עכברנו נזכר בחלום שלו ומחליט שהוא לא יוותר. כמובן
שגם ריח החתול אשר מתגנב לאפו גורם לעכברנו להיות יותר החלטי.
הוא מסתכל על המלכודת, מסתכל על רגלו, בודק את המקום הכי רך,
המקום בו אין עצמות אלא רק סחוס, מזיל דמעה, ולוקח ביס. הכאב
החד חודר אל תוך מוחו הקטן, כאילו סכין מלובנת נכנסה לו הישר
למוח. הרגל מתחילה לדמם, אך אין זמן, אין זמן לרחמים עצמיים,
אין זמן לבכות, אין זמן להשמיע קול כאב. כל עוד הכאב פה, עדיין
חד, העכבר לוקח עוד ביס. ואז עוד אחד. ועוד אחד. בשלב מסויים
הכאב נשאר ברקע כי מה שחשוב זה לסיים את המלאכה בזמן. להיפטר
מהרגל אשר חייבת להישאר מאחור, להיפתר מרגשות, כי אם הוא לא
יעשה זאת, הרי סופו כבר נכתב.

אתם, קוראים וקוראות יקרים ויקרות, לעולם לא תדעו מה קרה
לעכברנו הלבן. אם הוא מת, הרי הוא מת תוך כדי מאבק בגורל, ואם
הוא חי, אז מה שהולך לאכול אותו כל החיים זאת לא התהייה האם
עשה את המעשה הנכון ואולי היה יותר פשוט למות, ולא החתול אשר
אורב בכל פינה. מה שהולך לאכול אותו זאת השאלה, למה, הו למה,
הוא לא הסתכל לאן שם את רגלו.