"ספרדי כפול" היא נבחה לתוך המיקרופון המיושן שעל הדלפק. "חריף
או פיקנטי?", שואלת אותי, אבל אני בוהה, לא מקשיב. "חריף או
פיקנטי?" היא מרימה קצת את הקול. "מה ההבדל?", אני שואל, קצת
מופתע, כאילו מקיץ משינה טרופה בעמידה. "החריף יותר חריף", היא
עונה ונותנת רוטב ברביקיו לערס מימיני. אז חריף, אני אומר לה.
כמה שיותר חריף, אני חושב לעצמי. כמה שיותר חריף, אני אומר לה.
היא מסתכלת עליי, ולא אומרת כלום. הילד המחוצ'קן שמכין את
ההמבורגרים מגרד בפנים, ומניח את הקציצה הראשונה על הלחמניה.
מורח קצת רוטב ושם בצל מטוגן, מסלק משם משהו שבטח נפל בטעות,
ואז שם את הקציצה השניה. יש לו חצ'קון ענק מתחת לאוזן, למה הוא
לא מפוצץ אותו. "איזה רטבים תרצה", היא שוב מעירה אותי. "אה...
הכל, גם מיונז".

אהובתי המכוערת, איפה את, אהבתי. אני נוגס בבורגר מול
הטלוויזיה, על הספה. נרדם. ובלילה אני חולם חלום טוב, חלום
שנראה אמיתי, חלום של אהבה. אך למעשה, אלה הם הסיוטים
האמיתיים. מהמציאות המדומה הזו לא נותר אלא להתעורר לבוקר של
לבד, לעגמומיות שטופחת בפנים. אתה מגלה לחרדתך שהכל שקר -
שאהובתך לא באמת נישקה אותך, לא באמת רצתה אותך, לא באמת
העדיפה אותך. החלום שלך הוא מציאותו של בן בליעל אחר, איש טיפש
שלא ראוי.  

אני מתעורר לבוקר של מיונז קרוש על דש חולצתי, וטלוויזיה
שנשארה פתוחה על ערוץ 10. אהובתי המכוערת נותרה לה מאחור,
משאירה אותי עם חתיכת בשר רקובה ומוכתמת, וגם המבורגר מאתמול
בלילה. אני קם לאיטי ליום חדש של שגרה, של יציאה מהדירה לשם
כלום, רק כדי לחזור מאוחר יותר, להיזרק.

אני נזרק. טלוויזיה, ערוץ 10, שווארמה בפיתה עם סלטים וצ'יפס.
ארוחה שמשאירה אותי ער, בטן שתופחת ללא הסבר, וראש גלוח ללא
היכר. פיק-אפ תכף מתחיל, אני אנסה לא להירדם. נרדם.

ובבוקר אני מתעורר עם כאב ראש נוראי, ריקנות אדירה והרגשת
החמצה. ססס-אמק, אני שונא כאבי ראש.