אני יכול להמשיך ולתאר שדות מוריקים, שופעי יופי ופרוצי
גבולות, אשר האופק הנגלה מהם, אינסופי הוא. הטל מגשמי הברכה
עדיין מלטף את עלי הכותרת של אותם הפרחים, ההופכים את החוויה
הפשוטה לבלתי נשכחת. אולם, אינני יכול להתאפק ולתהות על תחילתו
של אותו שדה, שהרי לא יכול להיות שצמח ופרח לו מבריאת העולם
ועד עתה. אם כך הדבר, מה מיוחד בו, מבדיל אותו כעת מאותו
זיכרון עמום שהיה, על אותו הפרח ? זהו אם כן השדה העקר, זרוע
הבצורת, השומם, אשר העניק לשדה הפורח, אותו אנו מעריכים כעת,
את יופיו, וייחודו, בלוקחו מאיתנו את אותו זיכרון רחוק ומתרחק.
כעת זהו יופיו הייחודי של הפרח, צורתו הקמורה, וריחו המשכר,
אשר אין שני להם, ההופך את השדה לנהר לא אכזב של אושר ושמחה,
מאותו נחל לא איתן, של שממה וחול. קשה לתפיסה המחשבה אמנם,
שאושר כה רב, ויופי כה גדול, אלו הם פרי יצירתו של גלעין כה
אפור ודל. האם כבוד הוא להיות עשיר בן עניים ? האם יופי מגלם
עדיין את משאת חפצנו, ביודעינו את סודו הנורא, הרודף את עברו?
לטעמי אין בכך כל אמת וחצי אמת, שכן ראשית כל, אדם אשר מכחיש
את עברו, מאבד מעתידו. בשיכחה אם כן, יש את הבושה, והאשמה
הנגזרת מכך, על שנמנענו מללמוד מאלו אשר חיו על מנת ללמדנו.
העבר הוא נקודת האור היחידה, אשר מסוגלת להדריך אותנו לעבר
עתידנו, על כן יש לאמצו, ולא לשלול אותו בהינף יד. שנית, עושר
או עוני, על כל המשתמע מכך, אינן תכונות נורשות ולא מקטלגות
בשום אופן, שכן עשיר הוא השמח בחלקו, ועני הוא האדם משולל
האהבה. אם כן, העני בן עשירים, נושא כבוד רב יותר בחלקו?
התשובה ברורה כשמש, ואני מקווה שמובנת היא כעת, שהאחד קשור
במהותו של האחר, כשתי וערב. התלות ההדדית היא זו אשר מבטיחה את
ייחודו של כל אחד בנפרד, בבואנו להעריך את יופיו של השדה
המוריק, ובבואנו לשאול למשמעותו של השדה העקר. זוהי אם כן
התשובה - היחסותיות השוררת ביניהם. עתה לאחר שהוכינו באמיתותו
של הדבר, יש לתהות האם זהו יופי אותו אנו חווים ביודעינו אותה
אמת? האם זהו יופי, באין יודעינו אמת זו? אנו יודעים ששדה הוא
מוריק, רק בזכות עברו הפחות מרשים, בדמותו של השדה השומם, אולם
היש בנו את המודעות לכך, בבואנו לבחון אותו שדה קוסם? האם
המודעות היא הידע, על כך שהשדה הוא פורח בזכות אותו שדה עקר?
כמובן שלא. המודעות היא ההתבססות על אותו הידע, בחפשנו אחר
אותו שדה, אחר אותו זיכרון עמום, אשר יאיר באור חיובי ובוהק על
אותו שדה משעמם, רגיל, ומוריק. המודעות היא זו המבטיחה לנו את
היופי, ולא הידע, שכן אם אני יודעים, ששדה הוא מוריק, בזכותו
סודו האפל - עברו, ועם זאת, מעולם לא ראינו או שמענו על אותו
שדה זרוע בצורת. היש לנו בסיס כלשהו להשוואה, בבואנו לבחון את
ריחו של אותו הפרח? אם כן, זוהי המודעות שמבטיחה לנו את האושר,
ואת הרוויה אותה אנו סופגים מריחו המענג את הפרח היחיד, יחיד
משלל פרחים אחרים. המודעות, ולא רק הידע המלווה אותנו בבואנו
להעריך נפלאות. למרות, ואולי אף משום שהדבר חדור היגיון כה
נוקב, רבים הם אלו אשר מחפשים מפלט ממודעות זו, עד כמה שהכרחית
היא ובלתי מתפשרת. אולם האין זו מחשבה הגיונית לתהות, מדוע היה
חייב להיות אותו שדה עקר בעברנו, רק עבור ההשגה על יופיו של
אותו שדה, מוריק ופורח? מדוע היה חייב להיות סבל, לפני שיהיה
אושר, ומהו דלות היא זו הגוררת אחריה ריוויון? הכרחית היא
הגזרה שהוטלה עלינו - לסבול? מה היה אם...? אני, אינני שואל
זאת, אלא אחרת. מדוע הרצון העז לשנות את העבר, ולא את העתיד?
הזאתי ההשגה לה קיווינו וייחלנו? מיהו אותו אדם, אשר מעדיף
לשפר את עברו, ולא את עתידו? ההיגיון נעדר ממני בעניין זה.
ממני או מתכליתה של השאלה הרודפת את האחד, המייצג רבים. אין זו
מהותה של התלות אותה פיארתי, אלא חסרונה הגדול ביותר, קרי
הפיתוי השוכן בקירבה. אל לכם לחשוב שאפילו לנקודת אור בודדת זו
של יופי כה נרחב אין חיסרון, שכן זוהי מהותו של העולם, ושל
האיזון בו הוא שורר ואותו הוא מאפיין באופן כה קר ומחושב. אותו
פיתוי, נחלתו של כל בני האדם, הבוחרים להטיל יהבם בו, הוא
המקור לצרתם ומזורם. פיתוי זה הוא אשר מונע מהם עתיד טוב יותר,
בתורם אחר עבר עשיר ומאושר יותר. זאת, בניגוד מוחלט למודעות
ולידע, אשר אותם שדות, המייצגים קצוות שונים כל כך, קשורים
יחדיו בתלות בלתי מתפשרת. פיתוי זה בלתי נמנע, אולם הרמזים
המוטבעים בו, הם אלו אשר אמורים להניע את האחד מלסטות מדרך
הישר, המביטה בגאווה כלפי העתיד, לעבר העבר. יש שיאמרו, אפילו
בלא להביט אל העבר, שאין מנוס מלתהות על השוני הנחשק בעתידנו,
רק ע"י שינוי זיז מעברו. לא למנוע את השדה העקר, שכן קיימת
המודעות לחשיבותו, אלא רק להצמיח בחולותיו צמח אחד קטן, שיהווה
נחמה פורתא לאותם זמנים קשים, ויסמל זמנים טובים יותר לבוא.
לאותם יחידי סגולה, תשובתי היא שהדבר איננו אפשרי, כפי שאני
מסביר במאמרי "היש חיים לאחר המוות?" לא משום שאיננו יכולים
להניח לגבי עבר שונה, אלא שכל הנחה שנניח תניב השלכות שגויות.
זאת לא מחוסר ידע או הבנה, אותם רכשנו ביזע רב,  אלא מפאת חוסר
בגרות, בהתיחס לאותו אירוע אותו אנו שואפים לשנות, ולו במעט.
אינני מסוגלים לראות מעבר לאותו אירוע, אפילו אם נטה את כל
כובד משקלנו ומרצנו לשינוי נחשק זה. זאת מפני שדרושה הבשלות,
אותה ניתן לרכוש רק ע"י חווית המאורע, אשר תעניק לנו מבט
אובייקטיבי ונטול עכבות על אותו מאורע, בו חפצנו. לצערי, הדבר
איננו אפשרי, שכן את העבר לא ניתן לשנות, לא בכוח הזרוע, ולא
בכוח המחשבה, ולכן לא נוכל לחוות במלואו את האירוע אותו אנו
כמהים לשנות, ובכך להסיק הבנה בלתי משוחדת, לגבי כדאיותו
האמיתית של אותו אירוע. מכאן שהמאמץ הרב אותו אנו משקיעים
בגידול צמח קטן באמצע מדבר שומם, אשר במילא מתגמד לעומת האופק
האינסופי של גוון ירוק עז ופרחים לרוב, הוא לשווא. עם זאת, אין
שום אכזבה בהבנה זו, רק אושר ושמחה על שנוכל להביט כעת אל אותו
עתיד באור בהיר יותר, ולאחוז את אותו הפרח בחוזקה רבה ולקטוף
עלי כותרת. אותם עלים, אשר פעם הביעו צער על שאין ביכולתנו
לשלבם בעברנו העכור, יקטפו כעת בעדינות לה הם ראויים, אפופי טל
וזרועי יופי.

אם נניח לרגע מעיסוקינו בעבר ובעתיד, בשדה המוריק ובשדה העקר,
תתגלה לפנינו הקושיה האחרונה. איה אותו מעבר, אותו אנו לוקחים
כמובן מאליו, בקופצנו בין כתלי הזמן שוב ושוב? המרכיב החשוב,
המאגד כדבק את היום והלילה, ליממה אחת, ואת השדה זרוע הבצורת
והשדה הפורח, למושג יחיד של יופי. זוהי הברכה, אשר מרוב רומה,
מציגה עצמה בדמות גשמית, על מנת לאחות בין הבתרים. גשמי הברכה
הם אלו אשר מעניקים לאותו שדה ירוק עד את גוונו, ובאותו זמן,
בצער רב וביגון מסמלים על תומו של האכזב, העקר. איזו מין אמת
זו, אשר חורצת את דינו של האחד, על חשבונו של האחר? האם הכאב
שגור אף הוא בשמחה, תחת כותרת ספק תירוץ, הנקרא אמת?

אם כן מהי האמת? מהו היופי? איני יכול להבטיח אמת כעת ולא
יופי, אלא רק תשובות חדורות ספק, ומלאות תקווה לגשמי ברכה.