לא הבנתי מה קרה לי באותו רגע. התחלתי לצעוק על כולם ולהשתגע
בלי סיבה, סתם התפרצות על הדחקות של שנים, אבל עדיין אני יודעת
שזה לא מצדיק התנהגות כזאת.
"אני כל כך מצטערת, אני לא יודעת מה נכנס בי" אמרתי כיסיתי את
פניי ויצאתי.
כולם הסתכלו עליי ולא הבינו איזה שד נכנס בי, מאז לא חזרתי
מרוב בושה.
רק אתה יצאת אחריי משום מקום, "חכי" אמרת וחיבקת אותי, אחזת
אותי חזק בזרועותייך, ואני התמוטטתי מבפנים, ופרצתי בבכי כמו
ילדה קטנה.
דווקא איתך הרגשתי שכל המחסומים שבי נעלמו, הרגשתי שאני יכולה
להיות עצמי בלי שתשפוט אותי וידעתי שתעריך אותי בזכות מה
שאני.
עמדנו מחובקים במשך שעה שלמה אם לא יותר. ליווית אותי הביתה
ולא עזבת עד שלא וידאת מיליון פעם שאני בסדר.
משהו בך באמת גרם לי לחשוב שאני לא צריכה לדאוג ושבאמת יהיה
בסדר.
משהו בך גרם לי להאמין בעצמי ולתת לעצמי הזדמנות לדברים שרציתי
לעשות מזמן.
נשברתי לרסיסים ואתה, באת פתאום בלי שום אזהרה וגרמת לי לחיות
שוב.