זה היה השבוע הראשון שלי באוניברסיטה.

אני לומד במגמת מדעי ההתנהגות. הייתי טרי עדיין, כמו כל
הסטודנטים של שנה א', אבל כבר בשבוע הראשון זכיתי לשמוע את השם
"יעל נחושתן" כל כך הרבה פעמים. היא הייתה סטודנטית שנה שנייה
באוניברסיטה, ולמדה במגמת מדעי המחשב. חברים לכיתה שלי סיפרו
שבחיים לא ראיתי סטודנטית מדהימה כזו. היו שנשבעו שהיא
הסטודנטית היפה בארץ, והיו כמה סטודנטים חתיכים משנה ראשונה
שקבעו כבר מראש שהם ישיגו את מספר הטלפון שלה.
שבוע שלם השם שלה התנגן לי בראש. יעל נחושתן.
האמת היא שכל כך הייתי עסוק בענייני העבודה שלי (הייתי ממלצר
בפאב/מסעדה בת"א במשמרות הערב), כך שלא היה לי ראש לחזר אחריה.
בדיוק נפרדתי מחברה שלי באותה תקופה, ועדיין הייתי שקוע ברחמים
עצמיים, אז הקדשתי את עצמי ללימודים ולעבודה. אפילו לא ידעתי
איך היא נראית. מה שכן ידעתי זה שהיא הולכת בהפסקות לקפיטריה,
כי כל הבנים מהכיתה שלי הלכו לשם (או יותר נכון רצו לשם), אבל
לי זה לא ממש הזיז.
ערב אחד, כשמלצרתי בפאב, הגשתי משקאות לשולחן שסביבו ישבו כמה
צעירים וצעירות. לא יכלתי שלא להקשיב להם ושמעתי שהם מדברים על
האוניברסיטה ועל מורים, שחלקם מלמדים אותי במגמת מדעי
ההתנהגות. לא התאפקתי ושאלתי: "מה, גם אתם לומדים באוניברסיטת
ת"א במגמת מדעי ההתנהגות" ?      
שניים מהם אמרו שהם כבר שנה שנייה במגמה, והשאר אמרו שהם בכלל
לומדים במגמת מדעי המחשב.        
"באמת" ?, שאלתי, "אתם יודעים שיצאתי עם יעל נחושתן 5 חודשים"
?  שלפתי מהמותן, עם חיוך מלא גאווה על פניי.    
הם שתקו, הביטו אחד בשני ולבסוף אחת מהן שאלה אותי: "באמת ?
ולמה נפרדתם" ?                    
"כי חזרתי לאקסית שלי", המשכתי לשקר במצח נחושה.      
"המממ ... הייתי זוכרת דבר כזה, אני חושבת", אמרה יעל כשהיא
רצינית לגמרי.    
רציתי לקבור את עצמי. נכנסתי למטבח בפנים סמוקות מבושה, כולי
מלא זיעה קרה, ופשוט ברחתי משם בריצה מהיציאה האחורית.

זה היה השבוע האחרון שלי באוניברסיטה.