[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








דניאל הביטה ימינה ושמאלה בתוך חדרה.
היא לא ראתה שום דבר, למרות שהחדר שלה היה עמוס בפרטים קטנים
ולא חשובים. אפילו היא עצמה הפכה לאוויר וכאשר הביטה במראה היא
ראתה מישהי אחרת מביטה בה והתפלאה שהיא לא מזהה את עצמה.
היא חיכתה לשי. הוא היה אמור להגיע אליה כל רגע.
היא התחילה לשנוא את עצמה על כך שהיא נהפכת יותר ויותר תלויה
בו. היא שנאה להרגיש את הדם שלה זורם בציפייה בעורקים שלה כל
פעם שהיא חיכתה לו. היא בכלל שנאה לחכות לו.
דניאל לא הייתה מהטיפוסים שמחכים. זה גרם לה להרגיש שהיא מאבדת
את החופש שלה.

היא עצמה עיניים ושכבה על המיטה בחוסר מעש. רק לעיתים נדירות
היא הרשתה לעצמה לשכב ככה סתם על המיטה. זה גרם לה להרגיש
כאילו היא מפספסת משהו שהיא אמורה לעשות באותו הרגע. אבל לא
עכשיו. היא חשבה על שי. על מה שיקרה לו כשהיא תעזוב אותו. היא
כבר הרגישה את הכאב שלה הולך ומצטבר בתוכה. נאגר לו בחדרים
סודיים שאפילו היא לא ידעה שקיימים בתוך גופה.
לאט לאט היא איבדה קשר עם הגוף שלה וכל האיברים שלה דממו. היא
שלחה יד לבנה לעבר המערכת שליד המיטה שלה ולחצה על הכפתור
השחור הקטן. הדיסק של ואן מוריסון הרעיש את השקט.

הבית היה ריק. כבר כמה ימים שהיא ממש חיה לבדה. להורים שלה כל
הזמן היו "סידורים" שמשום מה אף פעם לא הוזכרו כשלדניאל הייתה
אפשרות לשמוע. אחותה הקטנה נסעה לסבא וסבתא שלה בחיפה לכמה
ימים כדי לנצל את החופש עד תום.
דניאל אהבה להיות לבד בבית. אבל באיזשהוא שלב הבית הפך להיות
הכלא שלה במקום המקלט שלה והיא הרגישה שהיא חייבת לצאת משם.

דפיקות. היא בקושי שמעה אותן. הן היו חלושות והתערבבו עם
התופים של הדיסק. שי ? היא חשבה.
היא קמה לאט מהמיטה. אני חיכיתי לו שעה שלמה, הוא יחכה כמה
שניות, חשבה בשעשוע. היא ידעה שהמחשבה מטופשת בשנייה שהיא עלתה
לה לראש. למרות זאת כל פעם ששי היה מפשל או מאחר היו צצות לה
מחשבות נקם. הן לא היו מזיקות. היא רק השתעשעה איתן. הן הפכו
להיות דבר שבשגרה, החברות שלה, העננים השחורים שלה.

היא פתחה את הדלת בתנועה חזקה ומהירה ושי לקח צעד אחד אחורה.

הי. היא אמרה באדישות.
דנו'ש, מה קרה שאת כזאת קרה ? שי הופתע שלא בצדק, מאחר וזה חזר
על עצמו בערך כל פעם שהם ראו אחד את השניה.

משך אותה אליו ונתן לה חיבוק דב.

דניאל חייכה בלב, הסתכלה על שי והחזירה לו חיבוק. שי, שהופתע
מעט מהמחווה אימץ אותה עוד יותר אליו.

בוא תיכנס. אין אף אחד בבית. כרגיל ....
מה קורה עם ההורים שלך באמת ? הם אף פעם לא בבית בזמן האחרון.
צריך לבדוק שהם לא השאירו כאן מכשירי האזנה או מצלמות וידאו
סמויות.. שי חייך ודניאל איתו.
אל תדאג הם השאירו את לי "ההבטחות" שלהם שאם אני לא אהיה ילדה
טובה ....
בחייך בואי נחנוך את המיטה שלהם, מה שהם לא ידעו לא יפגע בהם..
שי חייך חיוך ממזרי.

דניאל הסתכלה עליו וגלגלה עיניים.

אתה אף פעם לא מפסיק אה ? תקלוט, זה לא יקרה בזמן הקרוב...
היא התקרבה אליו בתנועה חלקה ומגרה.
Teas... שי אמר במחאה. אבל משך אותה אליו ונישק אותה.

כל שנייה שעברה היא ידעה שזה יהיה יותר ויותר קשה. הוא באמת
אוהב אותה. לא כמו כל הקודמים לו שהשאירו אצלה צלקות שעדיין לא
נרפאו לגמרי. איך לעזאזל היא תבשר לו את זה ?
המוח שלה עבד בקדחתנות. את עוזבת. את עוזבת אותו. את עוזבת את
הבית. את עוזבת את מיכל. את עוזבת את המקלט שלך ואת הכלא שלך.
את תיאלצי להתמודד עם החיים שלך לבד. התמונה של מיכל, אחותה
הקטנה עלתה בראשה והדמעות עמדו לה בגרון.  

מה קרה דנו'ש ? שי הרים לה את הראש בעזרת האצבע שלו כאילו שהוא
מרים ראש של בובה בחרסינה שעוד שנייה עומדת ליפול ולהישבר.
כלום. אני בסדר. נו באמת, על מי את עובדת.... את הרי יודעת טוב
מאד שזה יהיה אפילו עוד יותר קשה מאשר לגור כאן. ופתאום נהייה
לה נורא לבד.
שי חיבק אותה. היא תמיד השתגעה מזה, איך לכל הרוחות הוא יודע
מתי לחבק אותה ? וזו לא הייתה הפעם הראשונה. כאילו שהיה לו
איזה רדאר של בדידות והוא תמיד ידע מה לעשות כשהוא איתה.
התוכנית נרקמה בראשה בחוטים של שני. עד שלבסוף נוצרה צמה עבה
בצבע של דם. והתוכנית שלה הייתה מוכנה.

היא התיישבה על הקצה של הספה הלבנה והסטרילית שעמדה לה באמצע
הסלון.
שי התיישב על המושב הקרוב אליה.

הראש שלה מושפל. היא התחילה לשחק עם הידיים שלה מרוב חוסר שקט.
שי קלט את זה במבט צדדי ולא אמר כלום.

נו, תגידי לי מה קרה. הוא ניסה.
אולי אם אני אציק לה קצת...
שי, אני צריכה לדבר איתך. החלטתי משהו, משהו שקשור לשנינו. אבל
הפעם זו ההחלטה שלי ושלי לבד.

אני הולכת לתת לך חלק ממני...

שי הקשיב בריכוז, כאילו שהוא היה תלמיד בכיתה א' שכל המורות
מתמוגגות מהעיניים הכחולות שלו שמופנות אליהן ושום דבר לא יוכל
להפריע לרגע שהם חלקו.

אבל דניאל, דיברנו על זה כבר ואמרת שאת לא מוכנה ו...
אז עכשיו החלטתי אחרת. היא קטעה אותו.
אז למה יש לי הרגשה שמשהו לא בסדר ? את יודעת שזה צריך לבוא
כשטוב לא כשרע...
אני יודעת..  לרגע היא לא ידעה מה לומר, איך להיחלץ, רק שהוא
לא יבין עכשיו.
ואז היא חייכה אליו את החיוך הכי מקסים שהכוח שלה הרשה לה
לגייס באותו הרגע. מסתבר שזה עבד כי גם הוא חייך.

אני אוהב אותך, את יודעת.
בטח שאני יודעת.

ארבע שעות אחר כך, שניהם היו במיטה של דניאל. היד של שי הייתה
מונחת מתחת לזרוע של דניאל ועל קו המותניים שלה. היא התמוגגה
רק מההרגשה שהראש שלה מונח על החזה שלו. מה שהיה די מטופש
בהתחשב בעובדה שהיו להם עכשיו שעתיים מדהימות של סקס. ממש כמו
בסרטים היא חשבה. מוזר. לא חשבתי שזה עוד יקרה לי. בטח שלא
ככה.
שי הוציא סיגריה ומצית מהתיק שלו.
אוי בחייך שי, אתה איתי, אתה יודע שזה רק בשביל הקטע. תכבה
אותה.
לא רוצה. הוא חייך אליה.
טוב, נו, זו הסיגריה האחרונה שהוא יעשן איתי היא חשבה, ספק
בהנאה ספק בעצב.

שי ?
כן ?
אתה זוכר שאמרתי לך משהו קודם ? על החלטה שהחלטתי ?
כן. אבל לא דיברת על לשכב איתי ?
זה היה רק חלק מזה... הקול שלה התחיל לרעוד.
תראה שי, אממ.. אני החלטתי לתת לך חלק ממני כי עכשיו אני הולכת
לקחת הכל.

מה ?? שי כמעט צעק את המילה ודניאל חשבה שעוד מעט הוא יהיה
אדום כמו עגבניה.

שי, חכה. אל תפריע לי עכשיו. אני לא אוכל לספר לך אם תפריע לי
עכשיו... היא חזרה על המשפט פעמיים כי חשבה שלא תוכל להסתדר רק
עם פעם אחת.
אני עוזבת את הבית. אני נוסעת לצפון ואני הולכת לגור שם אצל
חברים של אמא ואבא. אני לא יודעת לכמה זמן. אני רק יודעת שזה
משהו שאני חייבת לעשות. אם אני לא אעשה את זה אני לא אהיה
דניאל יותר. אני לא אהיה בנאדם שלם. אני לא אוכל להסתכל על
עצמי. זה כבר מתחיל. היום בבוקר...
אני לא יכולה להיות כאן יותר. שי אתה חייב להבין. אני לא יודעת
מה אני אעשה אם אתה לא תבין.
עכשיו היא כבר בכתה.

שי הסתכל עליה המום. הוא היה בהלם מוחלט. הוא לא עיכל. הוא זעם
עליה. הוא הרגיש את הוריד במצח שלו מתנפח מרוב כעס. הוא רצה
ללכת ולברוח משם. להראות לה איך הוא מרגיש, איך זה שעוזבים
אותך אחרי שעושים אהבה. ורק מתוך כבוד לאישה הזו שהוא אהב, רק
מתוך רגש של מוסר הוא נשאר שם. כולו מנותק ממנה. עכשיו הוא היה
קר.
 
שבוע עבר. ושבועיים. ואז חודש. הם לא דיברו.
דניאל כבר הייתה בדירה של החברים של אמא ואבא בצפון. החדר שלה
כבר היה מוכן. היא צבעה אותו בכחול. כמו העיניים של שי.

היא גם החליטה לצבוע עננים כתומים על הרקע הכחול. משהו שיזכיר
לה קצת את החדר בבית שהיה צבוע בכתום בהיר.
הכל היה מושלם. המרחבים הירוקים, הכלבים, אפילו היו לה נחלים
וואדיות לשוטט בהם כשהיה לה משעמם.

במרחבים היא בהחלט הייתה יכולה למצוא את עצמה.

אבל, משהו היה חסר. בהתחלה היא הדחיקה את זה. אחר כך היא נימקה
לעצמה שהדחקה זה לא בריא ולכן כדאי שהיא תכיר בזה ששי חסר לה
ושהיא לא יכולה לעשות שום דבר בנידון אחרי שהיא פגעה בו ככה.
והיא תרצה לעצמה שהיא מבינה אותו שהוא לא מתקשר ושגם הוא בטח
צריך עכשיו את החופש שלו מהעולם.
אבל כל יום שעבר היא הרגישה יותר ויותר רע.

אחרי חודשיים היא כבר למדה לחיות עם זה. היא מילאה את החסר
בדברים אחרים. היא התחילה לעשן. גם לזה היו לה תירוצים כמובן
אבל אחרי כמה זמן היא כבר לא הייתה צריכה אותם.

אחרי שלושה חודשים היא כבר לא הרגישה הרבה. היא פשוט חסמה את
הרגשות הכואבים שלה.

ואז הוא התקשר.

אמממ... דניאל ?
כן. היא אמרה לעצמה שזה לא הוא. עוד אחת מההזיות שלה. זה בטח
מישהו עם קול דומה לשלו. ועם זאת משהו בקול הזה...

זה שי. היא כמעט הפילה את הפלאפון שלה.
תנחשי איפה אני.
שי ? היא לא האמינה שהיא בכלל מדברת איתו.

כן. זה אני.
תסתכלי החוצה.

ושם הוא היה. עם העיניים הכחולות שלו. ואז הוא אמר לה שאו שהיא
באה איתו חזרה או שהוא נשאר איתה כי ככה זה לא יכול להימשך.
הוא היה מאד תקיף. ואז הוא נתן לה חיבוק כמו החיבוק שהוא נתן
לה בלילה האחרון שהם היו יחד והיא הרשתה לעצמה להיבלע בתוך
הזרועות הענקיות שלו.

והוא נשאר איתה. בדיוק כמו שהוא אמר שהוא יעשה.

ודניאל חשבה שעכשיו היא באמת תוכל להתמודד עם עצמה. כי הוא
יכול.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני חנוקה
מסופגניות



חנוכה שמח


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/10/01 12:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל יובל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה