הימים של קלוד לפני הגיוס היו בין המהנים ביותר שחווה, שירה,
ריקודים, ל.ס.ד, חשיש... מה רע? אפילו פגש בחורה יפה.
אך חובות אי אפשר לדחות, והיה עליו לפעול לפי רצונות הצבא, כי
מהיום במשך שלושת השנים הבאות הצבא יגיד לו איך לחיות.
בתוך תוכו, הוא רצה להמשיך לחיות את החופש המתוק. עקוב אחרי
ליבך, כך היה אומר לעצמו. הוא הרבה לעשות בשאלה למה אנו חיים
ומתים, בעצם, מהי מטרתינו כאן? הוא חייך לעצמו, אולי בצבא,
אחרי שאני אתבגר אדע למה אני חי ומת. הוא עזב את חבריו. 'הם
אינם רוצים להתגייס, אבל אני כן'.
לאחר שלושה חודשים של מסעות מטורפים, אימונים נפשיים ופיזיים,
אחרי הסתגלות ארוכה למקום החדש, למציאות הקשה שנקלע אליה, הוא
שלח מכתב לג'ורג'. במכתב הוא לא התלונן. מה פתאום? הרי זה מה
שרצה, לחוש דברים חדשים, להתנסות. ולמרות כל זאת, הוא התגעגע
לחבריו. רק שלושה ימים בילה איתם, אך מיותר לומר שאלה היו בין
הימים הטובים של חייו.
ילד הפרח קיבל את המכתב. 'אה, אז הוא לא שכח אותנו' חייך
לעצמו. וכמו שהוא שימח את קלוד בימיו הספורים לפני הגיוס, כך
גם שימח אותו בזמן השירות. הרי מה ילד הפרח יעשה, אם לא לבקר
את חברו?
לאחר חמישה ימים של נהיגה לאורך ארצות הברית הגיעו לבסיס של
קלוד. "היי, חבר שלנו משרת פה בבסיס, אנחנו רוצים לראות
אותו."
"אינכם יכולים להיכנס, זהו בסיס סגור."
"אבל בחייך, לא ראינו אותו הרבה זמן, תן לנו להיכנס." אבל לא
היה עם מי לדבר, כמובן.
אה, ילד הפרח שלנו, הוא גם ילד פלא, וכמו שהוא יודע לתפוס את
הרגע, כך הוא גם יודע למצוא את הדרך להיכנס לבסיס. אולי זו לא
הדרך הכי בטוחה, אבל מהם החיים בלי האתגר?
הוא פיתה את אחד המפקדים, שהיה שיכור וקצת מהופנט מהאישה הנאה
שפילרטטה איתו. ובדרכו הקסומה הצליח לעבור את המחסום בלי
בעיות.
"היי קלוד."
"היי, בן-אדם, מה אתה עושה כאן, איך נכנסת?" שניהם התחבקו.
ג'ורג' לא הגיע לשם לחינם ולא נתן לקלוד לוותר על ההזדמנות
לראות את חבריו לאחר תקופה כזו ארוכה (למרות שקלוד קצת חשש.
מה, להחליף זהויות? פה זה צבא, לא גן משחקים).
הם החליפו בגדים וג'ורג' התחזה לחברו קלוד. במשך השעות הבאות
הקריב את עצמו (ואת שערו, לשם כך) לדבר ששנא יותר מכל - צבא.
הוא נכנס לחדר, וחיפש את המיטה של קלוד.
לאחר שעה קלה, המפקד נכנס לחדר. "קדימה, צעד!" צעק. "אני רוצה
אתכם מוכנים בתוך שלוש דקות, מובן?"
ג'ורג' היה מופתע. "קדימה בחורצ'יק! שים את הקסדה על הראש, אתה
שומע, יש מלחמה בחוץ!" הוא רעד. מלחמה?
הוא ניסה לשכנע את עצמו שזוהי אינה המציאות בעודם צועדים בשני
טורים אל המטוס. לא, הוא לא מוכן לצאת לקרב. הוא לא התאמן.
אפילו לא יודע איך לאחוז את הרובה.
אבל זוהי המציאות עכשיו. הם צועדים בשורה, לבושים במעילי
החורף, מסתכלים איש אל רעהו, נשימות קצרות, הם הולכים להסתכל
אל אומה גוססת. הם בדרכם אל מלחמת וייטנאם. וכל אותו הזמן
ג'ורג, ילד הפרח, זימר שיר "אני מאמין באלוהים, ואני מאמין
שאלוהים מאמין בקלוד, הרי זה אני. זה אני."
