היא בהתה בדמותה המטושטשת בחלון המלוכלך, בחוץ ירד גשם והכל
נראה אפור. אפשר היה לחשוב שבית הספר יהיה קודר יותר מבדרך
כלל, אבל זה לא היה כך. להפך, זה היה משחרר, כמו שסופר מפורסם
אחד כתב: "היא הרגישה שהטבע מתואם איתה, משקף את הנפש שלה".
היא היתה שקועה במחשבות כשהיא שמעה את קולה של חברתה כריס חודר
בפתאומיות אל מוחה: "על מה את חושבת?", היא ידעה שהיא לא תבין
אבל לא היה לה מה להפסיד, היא ניסתה בכל זאת, "את לא עייפה
לפעמים מלחיות?". עיניה של כריס שהיו עליזות בדרך כלל נראו
מבולבלות והיא היססה, לאחר כמה שניות היא התעשתה ואמרה בצחוק
"מה את מתכוונת להרוג אותי?", היא חייכה חיוך מהיר בתשובה
והסתובבה חזרה אל החלון. תוך כדי כך שקולה המונוטוני של המורה
להסטוריה נשמע ברקע היא מלמלה כמו אל עצמה, "17 שנים זה יותר
מדי".
למעשה זה היה יום ההולדת שלה, יום די מדכא בשבילה. ימי הולדת
תמיד הזכירו לה שעוד שנה מהחיים חסרי המשמעות שלה התבזבזה ללא
מטרה ואת כל הדברים שהיא רצתה ולא השיגה, שזה היה די הרבה
דברים בעצם.
הצלצול הפסיק את קולה של המורה, עוד שיעור הסטוריה שנראה כמו
נצח הגיע לסופו. היא אספה את דבריה במהירות ויצאה, מצד אחד היא
רצתה ללכת הביתה ולצאת מהגהנום הזה של אנשים זרים שהיא אף פעם
לא הצליחה לחבב, אבל מצד שני היא ידעה שאז לא יהיה סיכוי שהיא
תראה אותו באותו היום.
מוגזם להגיד שהוא היה מושלם, אבל הוא היה מושלם בשבילה. כך
לפחות היא חשבה. היא לא באמת הכירה אותו, הם אף פעם לא דיברו
והיא היתה די בטוחה שהוא גם לא ידע את שמה, אבל היא חשבה שהיא
יכלה להרגיש אותו, להרגיש איך הוא, להרגיש כמה היא רוצה אותו.
כשהיא ירדה במדרגות היא ראתה אותו, היא בהתה בו, מנסה לגרום לו
להסתכל עליה לפחות לשניה. והוא הסתכל, אבל זה רק היה גרוע
יותר, מבטו עבר עליה במהירות ובקור, בלי תשומת לב מיוחדת, כמו
שמסתכלים על חפץ דומם, לא בדיוק המבט שהיא רצתה.
היא היתה עושה כל דבר כדי לגרום לו לשים לב אליה, כדי שידע
שהיא קיימת. היא יכלה לגשת אליו, להתחיל לדבר, להציג את עצמה,
אבל היא אף פעם לא היתה אמיצה במיוחד, היא אף פעם לא עשתה את
הדברים שהיא באמת רצתה לעשות.
אז היא המשיכה ללכת, מוותרת על הפנטזיות שלה, כמו תמיד.
היא הרגישה בודדה כשהיא עברה במסדרון, כל האנשים סביבה דיברו
אחד עם השני, צחקו, התנשקו.
זה נראה כאילו כולם מכירים את כולם. חוץ ממנה.
באותו הרגע היא הגיעה להחלטה, היא תעשה את זה היום, כמו שהיא
תכננה כל כך הרבה זמן.
היא התכוונה להשתמש בסכין מטבח, כדי שזה יהיה דרמטי יותר, ואם
הכל ילך כמתוכנן היא תספיק לכתוב לו פתק עם הדם שלה. פתק
שיגרום לו לצמרמורת שאף פעם לא תחלוף, היא רצתה שהוא יסבול כמו
שהיא סבלה, ובעיקר היא רצתה שאף פעם, אף פעם לא ישכח אותה.
כשהיא הגיעה הביתה התחיל לרדת גשם חורפי וקר, ההורים שלה לא
היו בבית, כך שהכל היה מושלם. אז היא לבשה שמלה יפה, שמה
מוסיקה קלאסית ברקע ולקחה את הסכין, מתכוונת לעשות את מה שתמיד
חלמה עליו.



כשאמא שלה נכנסה לחדר כבר היה חשוך ובתה שכבה על הרצפה עם
עיניים פקוחות ומתות מסתכלות למעלה בלי תזוזה.
לאחר כמה שניות דמעה ירדה מהלחי החיוורת שלה, היא מצמצה
והמשיכה להסתכל למעלה, עדיין אוחזת את הסכין חזק בידה.

היא אף פעם לא היתה אמיצה במיוחד...