הפנסיונר משה צימרמן מתעכב ליד הדלת.
"כרמלה, אני הולך" הוא מרים קולו וכששום דבר לא זז מוסיף ומרים
קולו עוד יותר "כרמלה, בואי תסגרי אחרי את הדלת".
עקרת הבית כרמלה צימרמן עוזבת באמצע את הבישולים שלה מבעבעים
על הכיריים של התנור ויוצאת מזיעה מהמטבח הקטן לכניסה. למגנת
ליבה משה עומד שם בברמודה החום שלו ובטריקו.
"עזוב אותך משה, נורא חם בחוץ עכשיו. אולי תישאר בבית? ניראה
ביחד טלוויזיה".
"לא" אומר משה ומתבונן ברגלי ההיפופוטם מלאות הוורידים שלה
שמציצות מתחת לכותנת הלילה הלבנה "אני כבר לבוש".
"עוד מעט יש אנטונלה" מנסה כרמלה.
"אני הולך קצת לים".
"בטוח? ממש גיהינום בחוץ".
משה מהנהן נחרצות בראשו.
"טוב, אז קח לפחות את הכובע" משלימה כרמלה, מורידה מוו על הקיר
ליד הדלת כובע מצחייה שחור ומושיטה לו "ואל תהיה כל הזמן בשמש,
תכנס קצת לצל. בסדר? ואל תעשה שום דבר, אתה יודע מה. בסדר?".
"בסדר, בסדר" נוהם משה מסתובב ויוצא.
כרמלה מתבוננת בגבו המתרחק דרך חדר המדרגות האפל ומשם אל האור
החזק עד להכאיב בחצר המוזנחת, עד שהוא יוצא אל הרחוב ונעלם
בצליעה. אז היא סוגרת את הדלת ושבה למטבח.

בוגרות התיכון חלי ושימרית יורדות מקו ששים ושלוש בדיזינגוף
ומתחילות לצעוד הלאה לכיוון שדרות בן גוריון. מכיוון ששום דבר
לא בוער להן, הן נעצרות ליד חלון ראווה אחד של חנות נעליים
ומתבוננות בהערכה בזוג סנדלי פלטפורמה ממש גבוהים.
"שיו" אומרת חלי "תראי איזה מגניבות. מה את אומרת? יתאימו
לי?".
"זה מה זה יגביה אותך" מעריכה שימרית.
"אבל נראות לך?" מתעקשת חלי.
"מגניבות לאללה" אומרת שימרית.
"מאתיים תשעים ותשע שקל" מקריאה חלי.
"זה שלוש מאות שקל" מחשבנת שימרית.
"וואלה את צודקת" אומרת חלי "יקר".
"יקרות לאללה, חבל"ז" מסכימה שימרית ומסכמת "יאללה, את באה?".
הן צועדות הלאה בהנאה בסנדלי האצבע שלהן על המרצפות העקומות
החמות והמלוכלכות. ליד פתח של חנות מזכרות עומד הבעל בית לבוש
במכנסי פנסים וחולצה מגוהצת לבנה. זה טיפוס גבוה עם כרס ושעיר
לאללה כזה, המחייך אליהן חיוך דביק ומעצבן.
"מה העניינים בנות" הוא מתנחמד ומוסיף "בואו תכנסו פנימה, יש
מזגן, חם בחוץ".
הן עוברות על פניו בהתעלמות הכי גדולה שהן יכולות להרביץ.
"ראית איזה חרמן?" אומרת שימרית.
"מגעיל" עונה חלי.
"מה את רוצה" אומרת שימרית "פרסי".
"פרסים הם הכי גרועים, הקמצנים האלה" מבהירה חלי.
"מתערבת איתך שאחד כזה היה דווקא מוכן לתת לך מה שתרצי בשביל
זיון" אומרת שימרית.
"איזה מפגרת את" קצת מתעצבנת חלי "תזדייני איתו את נראה אותך.
אני בשביל מיליון לא נותנת למכוער כזה לגעת בי".
"בשביל מיליון אני הייתי אפילו מזדיינת עם יאסר ערפאת " צוחקת
שימרית.

הן מגיעות לשדרות בן-גוריון ופונות ימינה בשדרה. לפניהן אישון
מבוגר וצנום בברמודה חומות. הוא צולע קשות.
"יו" אומרת שימרית "תראי איזה מסכן. תראי איך הוא הולך".
הן עוקפות את הצולע, נדחקות בינו לבין גדר אבן, שמעליה גדר
חיה. כתפה החשופה והשזופה של חלי נשרטת מעט מענף.
"כוסוחתק" מקללת חלי.
"מה קרה" מתענינת שימרית.
"תראי איך נשרטתי בגלל הדביל הזה" מציגה לה חלי את כתפה
השזופה. על עור הברונזה שלה חרוט קו עדין ובהיר.
"וואי" מתרשמת שימרית.
"דביל" חוזרת חלי בעודן מתרחקות מהצולע.
"עזבי, אל תגידי ככה, זה מסכן" לוחשת שימרית מרחמת.
"למה הוא צריך לתפוס חצי רחוב" רוטנת חלי ובודקת לעצמה את הכתף
"שילך בצד".
"תגידי החלטת כבר מה את עושה עם הצבא" מעבירה שימרית נושא.
"שיו" אומרת חלי "את מה זה מבאסת אותי היום. אין לי כוח אפילו
לחשוב על זה".
"זה מה זה דילמה לא?" אומרת שימרית "תצהירי דתייה וזהו".
הן מטפסות ברמפה המובילה בואכה כיכר אתרים וריח שתן חריף עולה
בנחיריהן.
"מגעיל פה" אומרת חלי "בואי נעוף מפה מהר".
הן מגבירות את מהירות צעידתן.

הפנסיונר משה צימרמן מתבונן בנערות שזה עתה עקפו אותו. שתיהן
לבושות במכנסיים כה קצרות, שאפשר לראות להן חצי מהתחת הצעיר
והעסיסי שלהן, ובגופיות קטנות שמתחתן מבצבצות כתפיות חזיות בגד
הים. שתיהן שזופות ודי חתיכיות. בעצם לאחת יש תחת קצת גדול
מדי, ורגליים מעט קצרות מדי, אבל בסך הכול זה עדיין בסדר. רענן
ומהודק ודי מושך. ולחברה שלה, זו שנשרטה בכתף וקללה, בכלל יש
גוף ממש נחמד. משה בהחלט מנסה ללכת קצת יותר מהר בעקבותיהן,
אבל זה לא הולך לו, והן מתרחקות ממנו במהירות. משה צימרמן
כועס.
"חרא" הוא מסנן "חרא".

המציל שניצל יושב על כסא בד במרפסת הסוכה שלו ומתבונן בחוף
שלו. במים יש מעט מתרחצים. החברה הקבועים. הם צפים אחד ליד
השני כמו עדר מדוזות קטן עם כובעי ים על הראשים הזקנים שלהם.
על קו המים מתרוצצים שני ילדים קטנים שכל הזמן נלחמים אחד
בשני. האימא שלהם, שהיא שמנה ודי צעירה, יושבת נינוחה על כסא
נוח על החול החם. המריבה הזו בלתי נגמרת ומדי פעם הילדים רצים
במעגלים ממש סביבה, אבל האימא לא מתערבת, אלא יושבת ומעשנת
סיגריה בכיף. זה מעייף אפילו להסתכל על זה.
ליד שניצל יושב אברם, שגם הוא מציל. הם כבר יושבים ככה שעה
ביחד בסוכה ועכשיו כבר נגמרו להם קצת הנושאים. בסך הכול לא רע
ככה לשתוק, ואפילו יותר טוב, כי בלאו הכי שניצל לא מרגיש כל כך
טוב היום. יש לו וואחד צרבת. הילדים התחילו לזרוק עכשיו בוץ
אחד על השני, וגם לא בכוונה על איזה זקנה, שבדיוק יצאה מהמים.
הזקנה נעמדת עצבנית ומתחילה לצעוק ללא קול, ויחד עם כובע הים
המצחיק שלה והגוף הלבן והזקן שלה והבגד ים המשתלשל והשדיים
הענקיים נראית לשניצל ממש כמו איזו תרנגולת. הילדים מתעלמים
מהתרנגולת וממשיכים במרדף, משליכים חול זה על זה.
"תראה ת'ילדים האלה" אומר אברם "אין חינוך".
שניצל לוקח את הרמקול ומכריז -
"שני הילדים שזורקים חול. תפסיקו מיד או שאני מוציא אתכם
מהחוף".
הילדים לא מפסיקים ושניצל מתעצבן וקם מהכסא שלו וצורח חזק אל
תוך פיית הרמקול-
"אתם עם החול. אם אתם לא מפסיקים עכשיו אני מוציא אתכם מכאן.
שמעתם?".
הצרחה המתכתית הזו מקפיאה את הילדים. הם מפסיקים את הקרב
ופונים מודאגים אל האימא. זו שולחת מבט רע לכיוון הסככה,
לכיוונו של שניצל, אבל שניצל לא מתרשם. שתלך להזדיין.
שניצל מניח את הרמקול על מעקה העץ. "יופטפויומט, תראה
ת'מזדיינת הזו" הוא אומר לאברם ומוסיף עצה לשמנה "מה את מסתכלת
מה? תלכי להזדיין".
אברם מתבונן בשניצל. שניצל מתנשם ומתנשף והכרס שלו המוצקה עולה
ויורדת בכבדות.

הזקנה שחטפה חול נעמדת מתחת לסוכה ואומרת -
"זה בלתי נסבל ככה".
"נכון גברת" עונה שניצל.
"טוב מאוד שאמרת להם" היא ממשיכה "כל הכבוד לך".
"תודה גברת" מודה שניצל.
"אתה מאה אחוז. וגם החבר שלך. שיהיה לכם יום נעים" מברכת
הזקנה.
"גם לך גברת" עונה שניצל.
שניצל מתיישב חזרה בכסא. התלתלים שלו, ששרופים מהשמש, נעים
כנחשים כשמשב רוח בודד מגיח מהים ומיד נפסק.
"אין אוויר היום" מתנשף שניצל.
"אתה בסדר?"שואל אברם.
"יש לי וואחד צרבת" עונה שניצל, שולף סיגריה ברודווי מאה ארוכה
ומגלה שהמצית שלו מת סופית "תביא אש".

הסטודנט שנה ב לסוציולוגיה רמי אבודרם שוכב על מגבת מצ'וקמקת
על החול החם ומנסה להתרכז בחומר. למען האמת אין לו בכלל ראש
ללימודים והוא כל הזמן שואל עצמו למה זה בכלל טוב.
שני הילדים המופרעים, שמתרוצצים כל הזמן, בכלל מחסלים כל סיכוי
להתקדם בחומר. למה האימא המכוערת והשמנה שלהם לא עושה משהו,
הוא מתרגז מעט. איזה פרה.
הוא שב וקורא שוב ושוב את אותו עמוד, אבל שום דבר לא שוקע לו
פנימה. הוא בכלל צריך לעוף מהמדינה הזו. לפחות לחצי שנה.
להתאוורר. אולי להודו. גם זיונים כבר אין לו כמה חודשים.
כששתי חתיכות צועדות לא רחוק ממנו, הוא מקווה שלא ימשיכו
ויחלפו על פניו, אלא שיעצרו ויתמקמו בקו הראיה שלו. הן נעצרות,
מתבוננות סביב, חוככות בדעתן אם להתמקם או לא. נו, מעודד אותן
רמי במחשבתו, שבו!
לשמחתו הן מניחות את תיקי הכתף שלהן על החול ומתחילות לפרוק
משם מגבות. הן נראות מאוד צעירות. אולי שמונה עשרה. אולי
חיילות בחופשה. הן מורידות ונשארות רק בביקיני קטן. לא רעות
חושב רמי. לא רעות. הן מתיישבות על המגבות ואחת, הפחות כוסית,
שולפת בקבוקון שמן שיזוף. היא הופכת את הבקבוקון אפ סייד דאון,
שופכת את הקרם הלבנבן לתוך כף ידה הפתוחה, ומתחילה למרוח.
היא מורחת בנדיבות את הידיים והרגליים, החזה והבטן, וכולה
בוהקת ומנצנצת באור המסנוור ממילא. כשהיא מסיימת עם החזית היא
נותנת לחברתה היותר שווה את הבקבוקון ונשכבת על הבטן.

בוגרת התיכון חלי לוקחת מבוגרת התיכון שימרית את האולטרה סול
ושופכת לעצמה ליד שלולית נאה. שימרית שולחת יד אחורה ופותחת
לעצמה את סגר החזייה, משתדלת שלא יראו לה ת'שדיים תוך כדי.
חלי מתחילה למרוח את הגב של שמרית ביסודיות ויורדת עד לקו
תחתוני הביקיני.
"כמו מסאג' זה" גונחת שימרית.
"וואלה יופי" עונה חלי ומורחת את אחורי הרגליים של שימרית.
"מה הוא עושה? הוא מסתכל עלינו?" מבררת שימרית.
חלי סורקת כבאקראי את החוף. הוא מחליקה במהירות מבט על הבחור
ששוכב וקורא במרחק כעשרה מטר מהן.
"הוא קורא. נראה לי כזה אינטליגנט כזה".
"אני אוהבת בחורים עם רמה" אומרת שימרית "לא אוהבת חלולים
בראש".
"יאללה, תפסיקי, תפסיקי" אומרת חלי ומורחת.
"בחיי" אומרת שימרית.
"יו" אומרת חלי.
"מה קרה" מתעניינת שימרית.
"יו" מתרגשת חלי "הוא בא לכיוון שלנו".
"באמת?" מתרגשת גם שימרית.
"בחיי" עונה חלי.

רמי אבודרם מתקרב לבנות,סיגריה בידו. כשהוא ממש מעליהן הוא
נעמד ושואל בנימוס-
"תסלחו לי אולי יש לכן אש?"
חלי ושימרית מתבוננות בו ואחר זו בזו.
"אנחנו לא מעשנות" מפטירה חלי בפה יבש.
"אה. תודה. סליחה" מתחרט רמי, מסתובב והולך.
"שיו איזה חנון" אומרת חלי.
"חמוד" מצטערת שימרית.
כדי לא להראות לגמרי אידיוט, רמי ניגש לאימא הפרה ומבקש אש גם
ממנה. במקום לתת לו את המצית שלה, היא סוככת עליו בידה השנייה,
מציתה בעצמה בג'נטלמניות ומכריחה אותו לרכון כלפיה, קרוב
לציצים העצומים שלה ולפניה המכוערים, על מנת להדליק. היא מריחה
כאילו גמרה להתקלח עם בקבוק פינה- קולדה.

השוטר עופר קביליו יושב על יד ההגה בניידת. לידו יושבת הילדה
החדשה שהגיעה שבוע שעבר. למרות המזגן שעובד בפול טורים, שניהם
מזיעים בתוך חולצות התכלת שלהם. קביליו מאבחן כתם זיעה מתחת
לבית שחיה של החדשה. בקשר מודיעים על אירוע ליד חוף שרתון.
מישהו, כנראה הומלס, שוכב על המדרכה. המודיע לא הזדהה. קביליו
מסתכל על החדשה והיא עליו. שרתון ממש קרוב.
"אני בדרך לשם" הוא מודיע בקשר.

הפנסיונר משה צימרמן מקרטע על החול החם. כשהוא דורך הוא חש איך
החול נכנע למשקלו וחומק בין אצבעות כף רגלו. הרגל השנייה,
החולה, די נגררת ככה. כמו איזה קרש. אין מה לעשות. מי שלא מכיר
את צימרמן יכול לחשוב שהוא תימני. הוא נמוך ורזה, אפילו שדוף,
ומרוב שהייה בשמש הצבע עור שלו חום עמוק, עמוק, עמוק. אז מי
שלא מכיר את צימרמן בהחלט יכול לטעות.
הוא בוחן את החוף ושמח לראות את שתי הצעירות ממקודם ברחוב,
שוכבות מרחק כמה מטרים בלבד ממנו. אחת מהן שרועה על הבטן
והשנייה על הגב. הוא ממשיך מעט הצידה וקדימה, עד שהוא מוצא
זווית צפייה נוחה אל בין הרגליים שלהן. הוא קורס על החול
ומתמקם פניו אליהן וגבו אל בחור צעיר ששוכב מעיין בספר ומעשן
סיגריה. צימרמן שולח רגליו בפיסוק קדימה. הוא יושב כמה דקות
בשקט, ככה סתם, ואז לאט לאט הוא שולח את ידו הבריאה ומפשיל את
המכנס הימני של הברמודה החום שלו ושולח אותה לשטרונגול שלו
המצומק. הוא נוגע בעצמו בכיף, נהנה מהמראה של הבנות. הוא יכול
לראות את הצורה של הכוס שלהן דרך הבד הנדבק של הביקיני. לזאת
הפחות חתיכה ממש רואים את הצורה של השפתיים. צימרמן מגלגל בין
האגודל לאצבע את הזין שלו. היותר חתיכה מתרוממת מעט נתמכת על
המרפקים והידיים שלה, משקיפה קצת לכאן ולשם עד שמבטה נעצר
עליו. צימרמן מחייך אליה את החיוך הכי נחמד שלו וממשיך לגלגל
את הזין שמתחיל להראות סימני התעוררות.

בוגרת התיכון חלי מטלטלת נמרצות את כתפה של חברתה בוגרת התיכון
שימרית מעירה אותה מנימנום ציפה קל ונעים על הבטן.
"שיו" נפעמת חלי "לא תאמיני".
"מה קרה" ממצמצת שימרית מסונורת.
"תסתכלי" אומרת חלי.
שימרית מתרוממת ומסתכלת. "על מה"היא מתפלאה.
"תראי ת'זקן הזה" אומרת חלי "הוא מאונן".
"לאאאאה" אומרת שימרית "ביחיאת?".
"בספר התורה" נשבעת חלי "תסתכלי טוב".
"שיו" מתפעלת שימרית "בחיי. איזה קטע".
עכשיו היא גם מזהה. זה הזקן הצולע מהרחוב יושב מולן ועושה
ביד.
"שיו" אומרת שימרית "אני לא מאמינה. זה המסכן ההוא מהרחוב".
"איזה סוטה" נגעלת חלי "חולה נפש".
חלי מתרוממת ממקומה.
"לאן זה" אומרת שימרית.
"אני הולכת להגיד למציל" מסבירה חלי.
"באמת?" מהססת שימרית " חכי שנייה. אולי תעזבי את זה?".
"מה פתאום" אומרת חלי.
"תראי איזה מסכן הוא נראה" מרחמת שימרית.
"מה מסכן. ואם הוא היה עושה את זה לאחותך הקטנה גם היית אומרת
ככה?" שולפת חלי נימוק מנצח ובלי להמתין לתשובה פוסעת נמרצת אל
סוכת המציל.

שניצל תופס את הפנסיונר משה צימרמן בידו ומנסה להקימו על
רגליו. צימרמן מתנגד באורח פסיבי לניסיון לנתק אותו מפיסת החול
שלו ומושך עצמו כמשקולת לכיוון החול. למרות צנימותו הרבה, הוא
באורח מפתיע כבד למדי, ושניצל מתקשה ביותר.
"קום" צועק שניצל "קום יא מניאק. עוף מהחוף שלי!".
"עזוב אותי" פולט צימרמן "עזוב אותי" ואחר מתחיל צועק "הצילו!
הצילו!".
                   
הסטודנט רמי אבודרם קם ממקומו ומתערב בעדינות "זה אדם זקן".
"אל תתערב" מתרה בו שניצל "קום!" הוא מנסה שוב ומושך בצימרמן
הסורר.
"תפסיק" מניח רמי את ידו מעט בתקיפות על זרועו המוצקה והמזיעה
של שניצל "אתה מפרק אותו".
שניצל מתפרץ. כל הצרבת עולה לו לראש.
"עוף מפה" הוא מסלק בגסות את ידו של רמי מעליו "יאללה לך,
לך".
שניצל עוזב את צימרמן, שנשמט כמו איזה שק קמח על החול, והוא
ורמי מתחילים בדחיפות.

השוטר קביליו והחדשה עומדים על הטיילת ליד מלון שרתון. שום
הומלס לא נראה בשטח. השוטר קביליו מדווח בקשר על שלילי,
כשהחדשה מושכת לו בשרוול ומפנה את תשומת ליבו למתרחש על החוף,
שם שני גברים בבגדי ים מתקוטטים.
"קבלי קטטה על החוף" מדווח קביליו, ופורץ בריצה מגושמת בכיוון,
כשהאדרנלין מפעפע בשמחה בעורקיו.

הסטודנט רמי אבודרם די נבהל כאשר המציל שניצל צונח לפתע על
החול. הוא אמנם דחף חזרה אבל בטח לא משהו שעשוי לגרום למישהו
ליפול ככה, להתעוות, ולתפוס את החזה. הוא נעמד משתומם ומעט
מופחד ומתבונן בשניצל המפרפר כמו דג שנזרק אל מחוץ למים. משהו
מאוד נורא מתרחש כאן. הוא דווקא חש הקלה כשמשום מקום מגיח אליו
השוטר קביליו ושואל "מה קרה לו?".
"לא יודע" עונה רמי " לא עשיתי לו כלום. בחיי, בסך הכול רציתי
להפריד".
קביליו רוכן ליד המציל שניצל."יש לי פה חשד להתקף לב" הוא
מדווח בקשר.

המציל שניצל נלקח על אלונקה לתוך אמבולנס.
השוטר קביליו רושם את פרטיו של רמי. קביליו והחדשה מקימים
ולוקחים איתם את משה צימרמן. רמי מקפל הכול והולך לאוטו שלו.
חלי ושמרית גם מקפלות והולכות אחרי רמי. כשרמי מגיע לאוטו
ונכנס פנימה שימרית פונה אליו דרך החלון ושואלת-
"אפשר אולי לתפוס איתך טרמפ?".
"לאן אתן צריכות?"שואל רמי.
"לרמת גן" עונה שימרית.
"תעלו" אומר רמי "אני נוסע בדיוק לשם".

הפנסיונר משה צימרמן מוסע במושב האחורי של הניידת.
"משה צימרמן" מדווח השוטר קביליו בקשר "החשוד חשף את עצמו בחוף
שרתון".
"תמתין רגע בבקשה" עונה לו אחת בקשר.
"מאיפה אתה?" שואל בינתיים קביליו את צימרמן.
"מה?" מתפלא צימרמן.
"איפה אתה גר?" מבהיר קביליו.
"פה" עונה צימרמן "בשדרות בן- גוריון".
"משה" פונה אליו קביליו בידידותיות "למה אתה עושה דברים
כאלה?".
צימרמן שותק בזמן שהוא מסתכל דרך החלון של הניידת איך האנשים
הולכים לכאן ולשם ברחוב בלי שום סיבה. הוא לא מגיב. מה יש פה
לומר.
"קביליו" קוראת הבחורה מהקשר.
"איתך" מקצר קביליו.
"קבל שהחשוד מוכר לנו".
"אני מבין. מה אתם רוצים שאני יעשה איתו?" אומר במקור קביליו.

"תזהיר אותו ותחזיר אותו הביתה".

השוטר קביליו מצלצל שוב בדלת של דירת הפרטר. על הדלת שלט
מקרמיקה: משפ' צימרמן. כתמי הזיעה מתחת לבית השחי של החדשה
התרחבו מאוד. גם חולצתו של קביליו כבר דבוקה לחלוטין. צימרמן
נראה, לעומת זאת, מאושש כמו חדש. כרמלה צימרמן פותחת את הדלת.
היא בכותונת הלילה הלבנה שלה.
"שלום גברת צימרמן" אומר קביליו "אפשר להכנס?".
כרמלה שותקת. היא זזה מעט הצידה. הם נכנסים פנימה ללא הזמנה.
"החזרנו לך את בעלך" מודיע לה קביליו חגיגית.  
"תודה רבה לכם" משתנקת כרמלה סהרורית "אולי אפשר להציע לכם
משהו קר לשתות?".
"למה לא, בכיף" אומר קביליו.
היא הולכת למטבח ושבה משם עם בקבוק קריסטל מלא מים קרים  ושלוש
כוסות חד פעמיות.
"בבקשה" היא מגישה להם את הכוסות ומוזגת. כולם שותים. גם משה.
"מצוין" אומר בהערכה קביליו "אין כמו משהו קר ביום כזה. חם
היום משהו לא נורמאלי".
"נכון" אומרת כרמלה "אמרתי למשה שיישאר בבית".
"את יודעת מה הוא עשה" מרצין קביליו.
כרמלה מהנהנת בראשה "מה אני יכולה לעשות?".
"טוב" אומר קביליו "משה. אתה יודע מה אני רוצה ממך".
"מה?" נבוך משה.
"אני רוצה שתבטיח לי שאתה לא תלך לים".
שתיקה. "נו" מעודד קביליו.
"מה" משתאה משה.
"אתה תלך או לא תלך?" אומר קביליו.
"בטח שאני אלך" עונה משה "אני אוהב את הים".

באדום מתחת לבנין העירייה, הסטודנט רמי אבודרם מוריד קצת
עיניים מהכביש ומציץ במראה. במושב האחורי יושבות שתי הבחורות
מהחוף. מאז שהתיישבו אצלו באוטו לא החליפו אף מילה. הוא מדמיין
לעצמו איך זה יהיה לדפוק אותן. הן לא הסטייל שלו בכלל, אבל זה
לא העיקר. לא ברגע הזה בכל אופן. הוא מסוגל לחוש את החום שהגוף
הצעיר שלהן מפיק. הוא מדמיין איך זה יהיה להחליק את הזין שלו
בין הרגליים החלקות והשזופות שלהן. לזיין, לזיין, לזיין.  
"מה זה נבהלתי שהמציל נפל ככה" שוברת שימרית שתיקה.
"שיו" מסכימה חלי "זה היה מה זה מפחיד".
רמי שותק. יותר מדי שותק. הוא לא ממש מחליט איך יקדם עניינים.
הוא גם חרמן וגם ביישן.
כשהאור מתחלף לירוק הוא מכניס לראשון וזז. יש עוד מספיק זמן
לרמת גן, אבל כדאי לו להתחיל ולהתעשת.
"תגיד" אומרת שימרית "אתה סטודנט נכון?".
"נכון" אומר רמי "איך ידעת?".
"קולטים עליך מיד" עונה שימרית "נראה כזה פרופסור".
"אני נראה לך פרופסור?" צוחק רמי.
"כאילו לא בקטע של להעליב" מסייגת שימרית אבחנתה.
מבין השתיים היא הנראית היותר מתעניינת מציין לעצמו רמי.
"אתה נראה כזה אינטליגנטי התכוונתי" מוסיפה שימרית ומתקנת את
הרושם.
"יו איזה שרוטה את" אומרת חלי בצחוק.
"אוף תשתקי את" עונה לה שימרית גם בצחוק.
"נדלקה עליך" אומרת חלי.
"אל תקשיב לה היא מפגרת אם לא הבנת" אומרת שימרית.
שתיהן צוחקות.
"מאיפה אתן ברמת גן" שואל רמי.
"מרש"י. מכיר?" עונה שימרית.
"אנחנו כמעט שכנים" מתחבר רמי לאינפורמציה.
"וואלה?" אומרת חלי "מאיפה אתה?".
"שיכון וותיקים".
"וואלה" משתאה שימרית "זה מה זה קרוב".
זה הזמן, חושב רמי, נדרך ושואל -
"בא לכן לקפוץ אלי קצת לכמה זמן?".
כשהבנות מתחילות להשמיע כל מיני קולות נגררים של התנגדות רפה
רמי מוסיף -
"אני גר שם לבד. יש לי שמה אחלה מרפסת, משקיפה לגינה. נורא
כיף, כדאי לכן".
אחרי עוד כמה אה, וכמה בה, וכמה ציגלה מה, מסוכם כדת וכדין כי
בוגרות התיכון שימרית וחלי אכן יבואו לביקור חברתי ראשון
בדירתו השכורה והמצ'וקמקת של הסטודנט רמי אבודרם.

כשהבנות עולות לפניו במדרגות, גרגירי חול על שוקיהן החשופות,
וישבניהם נעים בתוך הג'ינסים הקצרים עד מאוד, רמי מתרגש בהחלט,
אבל שומר על פסון. הוא אפילו לא שוכח לומר בנימוס "שלום" וגם
"מה שלומך" לשכנה הזקנה, שיורדת עכשיו למטה עם סל בדרכה
למכולת. הוא כבר שנתיים גר שם, אבל אין לו מושג מה שמה. עד כדי
כך הוא מעורבב עם השכנים בבניין הישן והמתפורר הזה.

כשהם נכנסים לדירה, הוא מכוון אותן ישר למרפסת שמה יש ספה ישנה
והן מתיישבות. הוא נגש למטבחון וחוזר עם מגש ועליו בירות
גולדסטאר, וקוקה קולה ליטר וחצי, וכוסות. שימרית שותה איתו
בירה, וחלי שותה קולה. מתפתחת שיחה ידידותית. שימרית ורמי ממש
מתקשרים בכיף. חלי קצת מסויגת.

בבירה השנייה רמי ושימרית משווים שיזוף בידיים. שימרית מנצחת.
רמי אומר "זה לא פייר. צריך להשוות גם למי יש יותר לבן בתחת".
שימרית מתגלגלת מצחוק. הבירות עושות לה טוב וגם לרמי.
אבל חלי על קולה אז היא עדיין לא בקו אחד. היא הרחק מאחור,
בפול קונטרול. בבירה השלישית הם חוזרים לתחום המחקר ההשוואתי.

"אתה באמת רוצה לראות למי יש תחת יותר לבן?" שואלת שימרית.
"בטח" עונה רמי "אני נראה לך צוחק?".
שימרית נהרסת מצחוק. "שיו איזה קטעים איתך".
גם חלי צוחקת כששימרית נעמדת וחושפת פלח נאה מהתחת שלה, שהוא
אכן לבן.
"עכשיו תראה את שלך" מתגלגלת שימרית מצחוק.
רמי נעמד ופושט את הבגד ים שלו.
"שלך יותר לבן" הוא אומר.
"מה פתאום" נגנבת שימרית "תראה!".
היא מדביקה את התחת הלבן שלה לתחת הלבן שלו.
"למי יש יותר לבן" היא פונה לחלי.
"לך ובגדול" עונה רמי במקום חלי.
"שיו, איזה שקרן" מתגלגלת שימרית מצחוק.
רמי מעניק לה חיבוק חברי והיא לא מתנגדת כלל. היא עומדת ככה
בכיף חבוקה ולחוצה אליו.
"שיו איזה חום" היא מתנשפת לתוך כתפו. "חם לי בטירוף" היא
חוזרת.
"אתן רוצות להתקלח?" מציע רמי. שימרית מייד מקבלת את ההצעה.
היא שתויה. חלי מסרבת בנימוס. שימרית הולכת לאמבטיה ורמי מצית
סיגריה לעצמו. הוא וחלי יושבים משני צדי הספה אבל אין להם
דיבור, אז אחרי שהסיגריה נגמרת הוא קם ואומר-
"אני צריך להביא לה מגבת".

כששימרית מתקלחת באמבטיה הדפוקה של רמי הוא נכנס פנימה בלי
לדפוק, כאילו כלום, ומסתכל עליה איך המים זורמים על הגוף הרענן
שלה. היא מתבוננת בו מחייכת ומרימה ביד את הטוש ומשפריצה על
השיער שלה, שעכשיו דבוק לראש, ונוטף, ונדבק לכתפיה ולציצים
הקטנים והלבנים שלה, עם הפטמות החומות. המשולש השחור של הערווה
שלה רטוב, והמים זורמים על הרגליים השזופות שלה ומשם אל החור
של האמבטיה. רמי מוריד את בגד הים שלו ונכנס גם כן לאמבטיה והם
מתקלחים ככה בשקט. אח"כ הם מתנגבים ויוצאים יחד מהאמבט אל חדר
השינה של רמי, שצמוד למרפסת. דרך הדלת המקשרת הפתוחה לרווחה,
ניתן לראות את חלי יושבת על הספה בחוסר מעש, בוהה בגינה.

שימרית מתיישבת עירומה על המיטה. רמי מתיישב לידה. הוא שולח
ידו אל גבה ומלטף. לאט הוא מוריד ידו מטה, לאורך חוט השדרה, עד
שהוא חש את הרכות הנעימה של ישבנה. הם מתנשקים ברוך, בזהירות.
לאט הוא גם מוריד אותה עד שהיא נשכבת על גבה כשרגליה עדיין על
הרצפה. כשנמאס לו מהנשיקות רמי נוטש את שפתיה ומטייל מטה דרך
צווארה אל שדיה. הוא מלקק ומוצץ בעדינות את הפטמות והיא נדרכת.
הוא גם שולח ידו בין רגליה של שימרית ונוגע בכוס שלה. הוא חם.
הוא לח. אבל רק מעט.

חלי נכנסת לחדר. היא מתיישבת על המיטה ומסתכלת. הם מסתכלים בה
בחזרה ושימרית אומרת -
"בואי תתפשטי".
"לא רוצה" עונה חלי.
"תורידי לפחות את החולצה" מציעה שימרית.
"לא בא לי" מתקפדת חלי "מה הקטע שלך".
הזין של רמי עומד. טיפה מתמתחת ממנו מאיימת להינתק.
"אתם בלי קנדום" מעירה חלי.
"אתה לא גומר בפנים" מתריעה שימרית.
רמי מתייצב בין ירכיה ומתחיל להכניס לאט לאט את הזין שלו
פנימה. שימרית נאנחת בשקט.
"שיו, איזה דפוקה את" לוחשת חלי "שיו, איזה דפוקה".