נחוורת חרישית, חומקת, עוד רגע
באה
שלוות השחר
שערותייך קרומות עוד בשלבי תריס ליל
בריח דלת ברזל תכולה (נגד עין הרע)
ואני בעד חריר כוונת המקלע מכוון אליך
נשמתי
פטמה, איך הרומנטיקה פושטת בכחול
אצילי ידייך, מעלה סומק קל
בעורקי. את למטה בארץ לא זרועה
ואני במדבר המתכת עמוס
שרשראות גונחות ואין תנועתן
מובילה.
חדלי, הרי בזוית עינך בודאי הבחנת
בניצוץ. התעלמות הדדית אך תחריף
את הבדלי הגובה ביננו.
מה שאת אופה בטבון
מתפורר לתוכי גוש אחר גוש
אני טועם חוש אחר חוש
     ונבלע...