שיר שכתבתי בעקבות חלום שחלמתי אחרי אירוע לא קל, ששרים לי
שיר כזה, עם לחן אפילו, שבו אומרים לי שהייתי פעם כמו נימפאה
לבנה כזאת...


כשהיית קטנה זה לא היה לפני זמן רב
היית כמו נימפאה לבנה.
צמחת ממים עכורים, בחיוכך הארת
את כל הסובבים שבגינה.

איזה פרח יפה,
באגם העכור,
הם אמרו - תפרחי כך לנצח.
ואמרו את יפה,
ואמרו מיוחדת,
אמרו - מנבאים לך גדולות.

פרחת וגם גדלת ועד לפני תקופה קצרה
הארת בחיוכך את השחור.
ואז פתאום הרוח, היא נשבה, הכתה חזק
ומשהו כיבה בך את האור.

ופתאום הלבן,
הבוהק, הטהור,
נעלם כמו לא התקיים.
ונבלת וקמלת,
והפכת לעלה,
ירקרק, כמו השאר, כמו ההם.

נימפאה לבנה שלי, גם כשאת נבולה,
תדעי אני תמיד אותך אוהב.
ויש בי עוד תקווה שגם אי פעם תחזרי
לפרוח, להאיר לי את הסתיו...