20.6.96

למרות העובדה שאני מוסר לך את הדו"ח הזה אני מבקש ממך, בשבילך,
בשבילי, אל תקראי אותו. עשי לעצמך טובה, את לא רוצה לעמוד
במקומי עכשיו, עדיף לא לדעת, לא לעצור רגע ולחשוב, עדיף פשוט
לא.
המשיכי הלאה, דלגי על זה, תל אביב לא עוצרת, אין סיבה שתעצרי.
אין כל סיבה שתעמדי לצידי על גשר השלום, מעל האיילון הזורם
תחתי, ותחלקי איתי את הרגע, את המחשבה הזאת הנפרשת על הדף.
אני מקווה שלא הגעת עד לשורה זאת, שהעברת קובץ זה לתחתית ערמת
העיתונים בגישה של אולי אקרא אחר כך. הרי מה זה דפים, מה
החשיבות בחומר כתוב, בסיכום ביניים.
הדו"ח הזה חייב היה להיכתב, אבל לא חייב להיקרא, כי אני מאבד
את דרכי, אל תאבדי אותה איתי.  
                                     שלך.  
                                              אורי.

משק כנפיים,
         מקשיב למשק כנפיים,
                        מחפש בשמיים - ציפור.
משק כנפיים,
         יודע ששומע משק כנפיים,
                         אך לא רואה.

מחפש שמיים,
     ציפור,
         חופש,
             תנועה,
                   אוויר,
מחפש משהו שונה,
        שירגש,
                                      יפתיע.
אני שומע משק כנפיים.

אז עכשיו אני כאן, מתחיל ללכת, אופני איתי, הונטיל של הגלגל
האחורי קרוע. הניסיונות לתקן אותו השאירו לי רק כתמים כהים על
הידיים והפנים, והרגשת תבוסה המוליכה אותי קדימה, ללכת ולחשוב,
ולחשוב...
חודשיים שאני גר בעיר הגדולה, אם רק הייתי יודע לאן אני הולך!

                              חתרו במרץ,
                        אך בקצב אחיד,
                    עם הזרם,
              אנחנו יורדים,
         במורדות איילון
      אנחנו שטים,
 אני והעכברים,
עכברי העיר.
מביטים על  התנועה   הזורמת    מעלינו,
  אנחנו עכברי העיר,
      אנחנו עכברי הכפר,
           שטים עם הזרם,
              הכי נמוך שאפשר
לרדת,
                   במורדות איילון,
לרדת.
           אנחנו באים,
     צדים ברווזים,
במורדות החיים.

"אני חושבת שאני גומרת, ראית את היופי, את הכח, הזקפה!? אני
גומרת... ראיתי את זה בטלוויזיה, אנחנו חזקים... ישראל חזקה,
יש לנו זקפה לאומית, בלבנון. זקפה לאומית, קוטר 155 מ"מ, זקפה
חודרת, רק לנו. אנחנו חזקים, ראיתי את זה אתמול בטלוויזיה,
אנחנו ישראלים, אני גומרת... אההה... גומרת... ישראלים...
מלצר!"
"מלצר, הכבד הזה חמוץ! מקולקל."
"לא, לא מקולקל, פטה כבד ברווז מושרה בקונייק במהלך ההכנה
ומקבל טעם חמצמץ."
"הכבד מקולקל, אני לא רוצה את המנה הזאת!"
"את רוצה אולי מנה אחרת במקומה?"
"מה יש לכם להציע?"
"פואה גרה."
"מה?"
"פטה כבד אווז."
"ומה זה?"
"ברווז."
"מה ההבדל?"
"ראית נילס הולגרסון?"

מים זורמים,
        מים עומדים,
                  משנים צורה לפי הכלים,
מים זורמים,
        מים,
                  סם החיים.

העורבים עפים מעלי, מסתירים מפני את האור, את השמיים, מלווים
אותי במעלה דרך השלום המובילה לגבעתיים, אותי ואת האופניים. הם
רוצים להנעים לי ערב יום חמישי, רוצים להוביל את דרכי.
"כי נר מצווה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר." העורבים
מנסים לפתח שיחה, "אל תהי חכם בעיניך, ירא את אדוני וסור
מרע." הם משיכים לצטט מספר משלי.
"אבל אני אדם חושב, הולך לפי דרכי, ולא אדם עיוור במחשבתו
הצועד כצאן ההולך בעקבות אדוניו."
"בטח אל אדוני בכל לבך, ואל בינתך אל תשען."
"ואיך אדע דברו?"
"אנחנו נגיד לך, אנחנו העורבים."
"אבל זהו פשיזם! אתם המנהיגים ואני הולך אחר דבריכם בעיניים
עצומות."
"לא אחרינו, אחר דבר האלוהים."
"יש לי את זכות הבחירה, אני לא רוצה את המוסר העיוור של משלי,
יש גם דרך אחרת, אין אמת יחידה ומוחלטת. בספר קהלת נכתב אל
תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. אל תרשע הרבה ואל תהי
סכל למה תמות בלא עיתך. טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תינח את
ידך."
"אנחנו העורבים, אנחנו נגיד לך את דבר האלוהים."
ואני פונה שמאלה לתוך גבעתיים, אופני המפונצרות איתי, מניס את
העורבים מפני לדרכם הם.

מחסור ברוח מבהיר את הצורך בחופש, בתנועת אוויר, במשק כנפיים.
לא יודע לאן אני הולך, מאבד את דרכי. לפעמים נדמה לי שהעולם
סביבי מטורף. אני השפוי היחיד, האחרון. ככה הרבה יותר קל להבין
את זה!כולם מטורפים, תל אביב אבדה את שפיותה לדעת. אחרת זה לא
טוב, זה לא בריא. אני בטוח בזה, חייב להיאחז בזה, אחרת...

אני לא מבין למה את קוראת את הדו"ח הזה, אני מתחנן בפנייך,
הפסיקי. אני לא מוביל לשום מקום, אני לא אמצא דרך, אני סתם עוד
עכבר החותר בכח במעגלים כדי לא לטבוע באיילון. אל תזדהי איתי,
אל תרגישי רע, פשוט לכי לדרכך, הפסיקי לעקוב אחר דרכי. הניחי
לי לנפשי! אני צריך להיות לבד עכשיו, אני לבד עכשיו.

והזמן עובר חולף,
כמו זורם תחתי,
נהר אדיר הנשפך לים,
ואני בתוכו בקיאק חסר משוט נסחף ללא יכולת לחתור.
במהלך השייט באמזונס,
               מחפש            משמעות,
               מחפש את הנתיב שילהיב אותי,
שארגיש ש...               אולי איזה שהוא סיפוק,
במהלך השיוט,    
              במהלך חיי,
                                          חוויות מיוחדות,
משהו שאומר עליו,
       ואדע...
                                          לפני ההגעה לים
הסופי,
                                          או ההתהפכות בזרם
הנורא הזה.
                                          לפני הסוף.

               אנחנו משתלבים באיילון,
                 חותרים בתוך הירוק,
                  שלושה עכברים,
           שני עכברי עיר ועוד עכבר כפר,
                                          שבא לכבוש את תל
אביב,
                ולא נכבש על ידה,
             כי לא מסוגל להפנים,
לא מסוגל לשנות צורה כמים הזורמים לתוך כלי משונן.
       לכן אני כאן,
  במקום הכי נמוך בתל אביב,
חותר.

"כי מרוב תאווה לבשר, ולעוד בשר, בשר... בשר זה סמל מעמד.
מלצר!" זועקת פרת הבשן עבת הבשר. "ישראל חזקה עם פרס."
"אז מה."
"אז תסביר לי איך הפסדנו, זה רק בגלל אנשים כמוך, פשוטי עם
חסרי מחשבה, חסרי אידאולוגיה, ודתיים חסרי אלוהים."
"תרצי קינוח?"
"אל תדאג לי, אני אוכל אותך."
"אני לא מופיע בתפריט."
"בלי לאכול שני מלצרים אני לא גומרת."
"אני לא רוצה להיות חלק מההנאות שלך!"
"אז בשביל מה אני מחזיקה כרטיס אשראי?"

ואני? מה יהיה איתי? אנשים מסביב יגידו, שאני לא מגיע לכלום.
תקוע. השעון שאין לי על היד זורם ואני עומד במקום. האם זה
חשוב? מה בכלל חשוב? הגיע הזמן לעצור את הרכבת, לרדת לרגע,
להסתכל עליה מהצד, לבדוק מה חשוב לי באמת, מה אני רוצה, לאן
לעזאזל אני הולך?!
בשביל זה אני כותב, כותב לך, או בעצם לי, בשבילי אני כותב את
הדו"ח הזה.
זקוק לאנשים, זקוק לחברים. כל הזמן-עכשיו-איתי-חברים.
כי עכשיו חלש, כי ירדתי מהרכבת, ואני לא אוהב מה שאני רואה,
אולי אני צריך עזרה?!

ועכשיו אני כאן, צועד ברחובות גבעתיים השקטים עם אופניים
מפונצרות, חולף על פני בית הספר שמחוני. ילדים משחקים בחצר בית
הספר, "התחלתי ולכן אסיים" הם אומרים אחד לשני. כרזות בחירות
בנות ארבע מילים עדיין מופיעות על כל השלטים, הבתים, הקירות.
הארץ עוד לא נרגעה מהמשחק הדמוקרטי.
ארבע מילים, רק ארבע מילים. "ישראל חזקה עם פרס."
"נתניהו עושה שלום בטוח." אין מקום למילה חמישית, ולא בגלל
שהאזרח מטומטם ואינו מסוגל לקלוט משפטים כל כך מורכבים בני חמש
מילים. פשוט לשתי המפלגות אין מילה חמישית להגיד לציבור.
הגנרלים היו מסתפקים בשלוש מילים. יוני 96, לא 1984, כן 1984.
השקר הוא אמת, החולשה כח, המלחמה שלום. אני לא רוצה ישראל
חזקה, אני רוצה קודם כל ישראל חכמה. אבל ישראל רוצה גנרלים
בשלטון. כח.
הימין אומר יורים ויורים, השמאל יורים ובוכים, לכן שניהם
מפסידים. ומי מנצח? אלוהים. היה מי שהציע יותר מארבע מילים.
יותר מכח, מאלופים ורבי אלופים.
אבל מה זה חשוב? כשאני הולך עכשיו, אופני קרועות הונטיל נסחבות
איתי עמוק באקווריום של תל אביב. בלבנון מפגיזים התותחים,
מלחמה. אך קירות הזכוכית מגינים עלי, חוסמים את הרעמים,
מאפשרים לראות רק את החיים, רק את תל אביב.

חשכה בתל אביב,
לילה,
לילה.
נחשול מים זורם לאורך רחוב אלנבי,
                                     משנה צורה,
           רוקד לפי מודה אחרונה,
מתמכר לאקווריום,
                            ליכולת,
לבחירה,
        לא לדעת על מה שבחוץ,
                        על עולם,
    כי לילה בתל אביב,
לילה.

והם ילדים ואני יונתן, אתן להם רק קצת דם. אבל הם לא מבקשים את
זה! זה לא נכון! הם לא מבקשים, הם ילדים, הם לא מודעים, אנחנו
חוסמים בפיהם את הידיעה, את המודעות, על גבול הצפון, על שטחים
כבושים, והם ילדים, משחקים בחצר בית הספר, באקווריום של תל
אביב, ומחר המדינה תבקש מהם, רק קצת דם, רק עוד קצת דם, ותעטוף
את ראשם בנייר מרשרש על מגש כסף קר. קודר.
אחי הצעיר יהודה, יונתן, החיים הם לא רק תל אביב. תל אביב זה
לא כל החיים. רק קצת דם, רק עוד קצת דם.

קח את בינך
               יחידך
                      אשר אהבת,
                                     את יצחק,

ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר
אליך.

                        וישכם...
                        וישכם!
                        וישכם!
                        וישכם אברהם...

"ואז ראיתי את הקוברה עולה מעל הרכס, מפגיז את נבטיה וצור.
מפגן עצום של כח, של יופי, עצמה. אני רוצה שיהיה לי טייס פרטי
במיטה, אפילו טייס אוטומטי, שרק יפגיז מתי שאני רוצה. מלצר!
מלצר, קינוח."
"כן, מה תרצי בבקשה?"
"משהו מתוק, מיוחד."
"קרם ברולה?"

רוח קרירה על שפת הים מקרבת ערב אל סופו. הימים הארוכים של
יוני, השמש המסרבת לפנות רקיע לכוכבים אחרים, ואני, אני בתוך
כל זה. זה לא נכון שאין בעיר הזאת אף בן אדם, זה לא הגיוני, זה
לא יכול להיות הגיוני לאור הצבעים כחול צהוב אש של שקיעה. אבל
הקרבה, הצפיפות, מרחיקה אותם זה מזה, מקשה עלי לשמוע משק
כנפיים דומה לשלי. למרות שיודע, חייב להיות, רק להביט, להקשיב.
אבל לילה ירד על תל אביב.

                                                    מביט
למעלה,
     רואה את האור נחסם על ידי עננים אפורים.
  צועד ברחובות גבעתיים בערב יום חמישי,
עננים אפורים ביוני,
באמצע יוני,
ענני מים המשנים צורה ומסתגלים לנוף העירוני,
  כמו האנשים,
                  כמו העננים,
                                  כמו חול,
                                            אבק אדם.

"זה שרוף!"
"ברולה זה שרוף."
"מה אתה מביא לי אוכל שרוף!"
"ברולה בצרפתית זה שרוף."
"בסדר, נניח. מה התוצאה בלבנון?"
"אני לא מצליח לעקוב אחרייך."
"אתה לא רואה טלוויזיה?"
"אני בשלבי גמילה."
"עשינו מבצע ענק בלבנון."
"שוב?!"
"מה זה חשוב שוב, זה לא מרשים אותך?"
"כי מרוב גאווה בכח, ותאווה לבשר, הניצחון על הערים הלא בצורות
נבטיה וצור, נשכח את עצמנו, את המציאות סביבנו, וניכנס
לשאננות, ביטחון בביטחון הגנרלים, בקווי הגנה מזוייפים, ונשכח
את דברי אחרון הנביאים."
"את לא זוכרת מה קרה בעיר הזאת בשנת תשעים ואחת?"
"מה?"
"תשעים ואחת, שנת תשעים ואחת."
"לא היתה שנה כזאת תשעים ואחת, אין תשעים ואחת."
"כשאיום הסקדים שיתק את תל אביב במשך 40 יום, חלפו רק 5
שנים."
"אתה שפוי? על מה אתה מדבר? מה אתה ממציא זמנים?"

"זכור אדוני מה היה לנו, הביט וראה את חרפתנו.
נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים.
יתומים היינו אין אב, אימותינו כאלמנות.
מימנו בכסף שתינו, עצינו במחיר יבואו.
על צווארינו נרדפנו, יגענו לא הונח לנו.
מצריים נתנו יד, אשור לשבוע לחם.
אבותינו חטאו אינם, אנחנו עוונותיהם סבלנו.
עבדים משלו בנו, פורק אין מידם.
בנפשנו נביא לחמינו, מפני חרב המדבר.
עורנו כתנור נכמרו, מפני זלעפות רעב.
נשים בציון עינו, בתולות בהרי יהודה.
שרים בידם נתלו, פני זקנים לא נהדרו.
בחורים טחון נשאו, ונערים בעץ כשלו.
זקנים משער שבתו, בחורים מנגינתם.
שבת משוש ליבנו, נהפך לאבל מחולנו.
נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו.
על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו ענינו.
על הר ציון ששמם, שועלים ילכו בו."

מים חיים,
       מים זורמים,
               באקווריום של תל אביב,
                        גופי מים משנים צורה לפי אופנה
חולפת.
יצורים המשתלבים בכל מצב - מים.
פעם היו כאן בני אדם,
היום רק מים חיים,
           מים זורמים,
                    שיטפון של אנשים.

האופניים שלי לצידי, נגררות אחרי בדרכי, אולי היו מעדיפות
להיות עם מישהו אחר, אולי גם אני הייתי מעדיף להיות מישהו אחר,
משהו אחר. אבל אני חסר גמישות, חסר כל יכולת להשתנות, להשתלב,
להיכנס לכלי הזה, לאקווריום.
מוצא את עצמי כנביא זעם שאפילו לא מסתדר עם עולמו הפרטי,
האישי.
את שומעת? מקשיבה? אני לא יודע לאן אני הולך.
חוצה את גבעתיים בערב יום חמישי. האם הולך כדי ללכת או כדי
להגיע? הולך רק כדי לגמוע את כברת הדרך הזאת, להרוג את הערב,
לנוח על המיטה שלי, בחדר המושכר לי באופן זמני? לא, אסור שזאת
תהיה התשובה! יודע שהולך בשביל ההליכה עצמה, בשביל המחשבה על
הדברים בדרך, הניסיון להבין. הכישלון להבין.

שלושה עכברים עמוק בתוך האיילון.
             אם רק הייתי יודע לאן אנחנו חותרים.
                                  מאות אלפי אנשים חולפים
מעלינו,
                                                         
חיים את תל אביב.
ואנחנו בתוך המים המסריחים
חותרים.

כאן נגמר הדו"ח שלי. כנראה שלא תשמעי ממני בזמן הקרוב. אני
חושב שאלך לטיפול. אולי אקבל מעט תכונות של מים, ואאבד מעצמי.
זה לא יתכן שהכל לא נכון, שהסביבה היא זיוף. כנראה שמשהו בי לא
בסדר. אני צריך לחשוב. אשמח לקבל עזרה.

נכנס לבניין שלי, מעלה את האופניים לקומה הרביעית, מניח אותן
בסלון ומחפש את עצמי באמבטיה. אולי בתוך מים עומדים אאבד את
עצמי ואמצא משהו חדש, מתאים יותר לסביבה.
אבל אני לא יכול. נשאר לי כל כך מעט. אני לא יכול להרשות לעצמי
לאבד את זה. אני מבקש ממך שתביני אותי. אני מפחד לאבד את הדבר
האחרון שנשאר לי, את עצמי. פוחד שערב אחד לא אהיה מסוגל לשמוע
משק כנפיים, ואז כבר לא יהיה בשביל מה, בשביל מה לשוט בנהר
הגועש.
אשמח לשמוע ממך תשובה, לראות אותך. אני צריך את העזרה שלך,
עכשיו! רגע לפני שבונה לעצמי אקווריום פרטי משלי ומסתגר
בתוכו.
מוקף במי האמבט החמים, כבר לא מתבייש בחולשה. אבל לא טובל את
הראש במים, מנסה לשמוע משק כנפיים. רוצה לחוות איתך את שקיעת
היום הזה יחדיו, ולקוות למחר.  
                    ידידך האמיתי,  
                                      עדיין אמיתי,
                                                       
אורי.