לנטלי היה יום ראשון הרבה יותר קל. היא הלכה לאיבוד בתיכון אבל
נתקלה ישר בקפטן נבחרת הכדורסל מתיו, והוא היה חתיך גבוה,
שזוף, בלונדיני עם עיניים כחולות שיניים לבנות וגומות.
"היי... תיזהרי על צעדייך ילדונת."
"אני מצטערת, חיפשתי את המזכירות והלכתי לאיבוד אז די הסתובבתי
הפוך וזה כמובן דרך די בטוחה להיתקל באנשים אבל אני ממש
אבודה."
נטלי ברברה שטויות אבל היא כל נהנתה לראות את מתיו מחייך ממנה
ולא יכלה להפסיק. למזלה הוא הפסיק אותה כאשר היא נשמה.
"אוקיי אז ככה קודם כל נסלח לך על התקלה, שדרך אגב הייתה ממש
נהדרת כי זו את שנתקלת בי ולא כל יום נתקלת בי כזו פיה, עכשיו
בואי נאסוף את הדברים שלך ומכורח הנסיבות אני אשמש כמדריך שלך
להיום"
"אתה לא חייב."
"כן, אני כן. אני לא יכול להרשות לכזה סיכון ציבורי להסתובב.
חופשי מי יודע במי עוד את יכולה להיתקל. לא, אני מתעקש, לטובת
התיכון כולו אני מחויב לכוון אותך."
נטלי ידעה שהוא מתחיל איתה ואחרי טומי היא ממש לא רצתה להיקשר
למישהו אבל במתיו היה משהו נורא מרגיע שמשך אותה להיות
בסביבתו, אולי בגלל שבהרבה מובנים הוא הכיר לה את אבא שלה.
"אני מתיו."
"אני נטלי מתיוס ואני חדשה פה."
"כן, את זה ניחשתי כבר. בואי, המזכירות למעלה."
מתיו ליווה את נטלי למזכירות.
"ליד השולחן זו גברת ג'ייקובס. היא תוכל לעזור לך בכל מה
שתצטרכי ואני אהיה פה."
"גברת ג'ייקובס?"
"כן, חמודה?"
"אני נטלי מתיוס, אני חדשה כאן."
"אה, נכון. הנה, זו המערכת שעות שלך, מפת הביה"ס דף נהלים
ושמות הפקולטה. מתיו, מה אתה עושה פה?"
"נטלי הלכה לאיבוד, עזרתי לה למצוא אותך."
"יופי, נחמד מצדך שהתנדבת. הנה עותק של הנהלים. בתור המדריך
שלה אני סומכת על זה שתראה לה את הביה"ס ותסביר לה אותו."
"כמובן, גברת ג'ייקובס."
"הלכנו. נטלי, אני רואה שיש לנו מערכת דומה מאד ולשנינו יש שעה
פנויה, מה את רוצה לראות?"
"הייתי רוצה לדבר עם מאמנת השחייה אם זה אפשרי."
"כמובן מגי, סליחה, המאמנת וילקס בטוח תהיה בבריכה עכשיו. אז
את שחיינית?"
"כן, מכיתה א' הייתי בנבחרת בבית-הספר הישן שלי. ואתה כדורסלן
לפי הג'קט."
"אכן, אני קפטן הנבחרת שזה ממש כבוד כי לרוב רק מישהו מי"ב
נבחר ואני נבחרתי כבר השנה ב-י"א."
"זה בהחלט מעורר כבוד."
"אז... לא שאני מתלונן, כן? אבל מה קרה שההורים שלך העבירו
אותך לפה?"
"ההורים שלי נהרגו בקיץ אז עברנו לפה לגור אצל דודה שלי."
"אוי, אני מצטער, איך ישר ידעתי לכוון לצלקות."
"זה בסדר, זה עדיין די פצע פתוח, לא עבר מספיק זמן שזה יהיה
צלקת, ופתח פתוח כואב כל הזמן, זה תמיד במחשבה שלי, גם בלי
שתזכיר את זה."
"עדיין אני אנשך את הלשון שלי קצת בזמן שתדברי עם מגי. הנה
הבריכה שלנו והיא חבל על הזמן."
"אתה שוחה?"
"אה... אה... לפני כל אימון כדורסל אנחנו מחויבים בחצי שעה
שחייה וחצי שעה ריצה, זה מחזק את שרירי הידיים והרגליים ומייצב
אותם."
"זה רעיון נחמד ושיטת אימון שעוד לא שמעתי עליה."
"זה סאן פרנסיסקו, אנחנו חדשניים כאן. את משחקת כדורסל?"
"לא אני אוהבת טניס."
"וואלה, את ממש לא כמו הבחורות בעיר הזו."
"למה? ממה שראיתי זו עיר ספורטיבית למדי."
"סליחה, את לא כמו הבחורות בביה"ס הזה."
"רואה? זו כבר השוואה הרבה יותר טובה, ייקח לי שתי דקות."
"אין בעיה, אני אשב ואמתין, תביאי לי את הדברים שלך אין צורך
להיגרר איתם."
"היי, מאמנת וילקס?"
"מגי, בבקשה. מי את?"
"אני נטלי מתיוס והייתי רוצה להיבחן לנבחרת שחייה."
"התקבלת."
"זהו? לא תשאלי אותי אם יש לי ניסיון, אם אני טובה או אם אני
בכלל יודעת לשחות?"
"תראי, נבחרת יכולה להכיל עשר בנות, לי יש תשע, אז ככה שמקום
אני צריכה למלא ואת רוצה למלא אותו אז זה כבר מספיק, עכשיו
מתוך התשע שלוש לא יודעות לשחות ושלוש שוחות באופן סביר אבל לא
מתחרות יותר מדי ושלוש מתחרות סבירות. ככה שאת בטוח בפנים, אם
את טובה זו כבר הטבה חבל על הזמן."
"אוקיי, בכל זאת אם זה מעניין אותך, אני מתחרה מגיל שש וניצחתי
כבר בכמה תחרויות אזוריות. בשנתיים האחרונות הייתי הקפטנית של
הנבחרת שלי בתיכון וזכינו בתחרות פעמיים. אז..."
"רגע, נטלי המתיוס הזו! את זכית בשנה שעברה במאה מטר חופשי
ומאתיים מטר חזה בתחרויות לתיכוניסטים."
"כן."
"עברת לפה עכשיו."
"כן."
"אז עכשיו את ממש בפנים, ומה דעתך להיות הקפטנית שלנו?"
"כבר?"
"כן, את יודעת מה את עושה ועוד לא איישתי את התפקיד הזה. תבואי
בסוף היום, תכירי את כולם באימון הראשון וניתן לך תלבושת.
עכשיו אני אשחרר אותך. אם בחור כמו מתיו היה ממתין לי לא הייתי
נותנת לו להמתין."
נטלי הלכה באושר לכיוון מתיו. זו הייתה הפעם הראשונה בחייה
שהיא ראתה מורים מתלהבים מבחור, הרוב היו מרחיקים את הבחורה
ממנו.
"נו, אז הלך?"
"אתה מסתכל על הקפטן החדשה?"
"יאפ, כך ניחשתי שיהיה."
"אז אני מניחה שאתה יודע על המצב המזהיר של נבחרת השחייה."
"כן, אני מניח שהייתי צריך להזהיר אותך לפני."
"אכן, זה היה הדבר ההוגן לעשות."
"אופס, פישלתי. תסלחי לי, לא?"
"נראה, אני לא בטוחה."
"אה, אז כדאי שתהיי בטוחה כי אני זה שיודע איפה יהיה השיעור
הבא שלך שמתחיל בעוד חמש דקות, ואני לא מוכן ללכת עם מישהי שלא
סולחת לי אז בכדי שאני אראה לך את הדרך תצטרכי להגיד שאת סולחת
לי."
"סלחתי, סלחתי, עכשיו תוביל את הדרך, אני מסרבת לאחר לשיעור
הראשון שלי."
"איזה ותרנית את, הרי אני הולך בול לאותו שיעור, היית יכולה
פשוט לעקוב אחריי."
"נכון, אבל אתה הבטחת שהיום תוודא שאף אחד לא ייתקל בי."
"לא, אני הבטחתי למנוע ממך להיתקל באחרים."
"דקויות, דקויות. בכל אופן, אתה הנבחר להגן על ביה"ס מפני
הרגליים שלי."
"מטרה אצילית שאני שמח לקחת על עצמי."
את אותו היום נאט ומאט בילו ביחד ובסוף היום הוא הסיע אותה
להיפגש עם קייטי. הוא חיכה עד שראה שנאט נפגשה איתה והכול בסדר
ונסע.
הדאגה והגוננות הזו נורא הרשימו את נטלי וגרמו לה לתהות מה היא
בכלל ראתה בטומי, מאט לא היה כמוהו בכלל.