במשך שבועיים הם איחו מחדש את השברים - ולאט לאט הילדים התחילו
להסתובב מחוץ לבית להיות עם חברים. לחצי העבודה מסן פרניססקו
התחילו להשפיע וגלגלו את קווין לשיחה מכריעה עם קייטי.
"קייט צריך להחליט מי יטפל בהם עכשיו. אנחנו לא יכולים להישאר
כאן."
"אנחנו נטפל בהם, הם יעברו איתנו לסן פרנסיסיקו יש לנו מספיק
מקום."
"קייטי אני לא יכול... זה לא רעיון טוב"
"קווין אתה לא חייב, נמאס לי מהבחירות שלך והבעיות שלך אני
אטפל בהם ואם אתה לא רוצה אתה יכול לבחור ללכת."
"אני לא מבין קייטי יש מי שיטפל בהם פה"
"תבין אני המשפחה היחידה שנותרה להם ואני אגדל אותם כאילו הם
שלי ואני אלד את התינוק שלנו, עוד שבועיים אני אעביר אותם, מה
שאומר שיש לך שבועיים להחליט"
"קייט אני..."
"לא קווין אל תחפש עכשיו תשובות לך עכשיו הביתה ותחליט, אתה
אפילו לא חייב לי הסברים אם עוד שבועיים לא תרצה במשפחה אז שכל
הדברים שלך כבר יהיו מחוץ לבית, ככה יהיה הכי טוב אם לא תהיה
שם אני אדע לבד."
"קייטי אני אוהב אותך אבל אני לא מוכן להיות משפחה"
"אתה יודע שכל פעם שאתה אומר לי את זה - אני תוהה עד כמה אתה
באמת אוהב אותי"
"מה הכוונה בזה?"
"הכוונה היא שמתי שבאמת אוהבים מתפשרים או לפחות מדברים בכנות
נותנים הסברים, ובינתיים רק אני מתפשרת ואני מסתפקת בחוסר
תשובות באמירות ללא הסברים. זהו נגמר קווין אם אתה לא מוכן
לפחות להסביר לי מה מונע ממך אז אין לי מה לדבר איתך
להתראות."
קווין נסע באותו אחה"צ בתירוץ שעליו לחזור למשרד קייטי באותו
ערב לא הייתה מרוכזת בילדים בכלל היא לא יכלה להתנער מהמחשבה
שתוך שבועיים היא איבדה את אחותה, את נישואיה וקיבלה משפחה
מהמוכן.
"דודה קייט אני יכולה ללכת לטומי לארוחת ערב?"
נטלי שאלה אותה ולמרות שגם קייטי לא חיבבה את טומי היא חשבה
שלא יזיק לנטלי לצאת קצת ובכל מקר מחר היא מתכוונת לדבר איתם
על מעבר לסן פרניסיסקו אז לא יהיה נזק אם היא תסתובב איתו
קצת.
נטלי יצאה אבל בסוף טומי לא לקח אותה אל בית הוריו לארוחה אלא
לבית של חבר שעשה שם מסיבה.
"נאט בואי תהני קצת תצאי מהדיכאון רק קצת זה לא עושה לך טוב
לבכות כל היום"
נטלי התחילה לשתות והיא שתתה די הרבה עד שכבר הייתה מסוחררת
ואז טומי עלה איתה לחדר שינה.
"טומי אתה לא תעזוב אותי גם נכון?"
"ברור שלא"
ואז טומי נישק אותה והיא נישקה אותו חזרה היא הרגישה רתיעה
ורצתה לעצור אבל כולה הייה מסוחררת והיא נתנה לעצמה להיסחף.
וטומי החל להוריד ממנה את החולצה.
"טומי, אני לא בטוחה"
"נאט רצית לברוח בואי נברח נשכח מכל העולם"
"אבל אני לא..."
"החיים קצרים נאט למה לחכות?"
נטלי נכנעה ושכבה איתו שהיא התעוררה היא ראתה שטומי מתלבש כבר
היא הרגישה סחרחרת ובחילה.
"טומי?"
"נאט תתלבשי כבר 3 וחצי בבוקר ההורים שלי יהרגו אותי"
"טומי אני חושבת שאתמול הייתה טעות"
נטלי חיפשה תמיכה וכמה מילים טובות אבל טומי רק התנער
"לא הכרחתי אותך נאט אין מה לעשות עכשיו"
"לא אמרתי שהכרחת אותי"
"אז למה לבכות על חלב שנשפך"
"איזה מטומטמת אני לא הכרחת אותי רק שיכרת אותי וניצלת את
החולשה שלי אמרת לי מה שרציתי לשמוע ובכלל לא התכוונת לזה.
ועכשיו ששכבתי איתך אתה מחפש את הדרך קלה החוצה פשוט לשכוח
אותי בלי הכאב ראש של דיבורים כבר אין לך צורך בהם. נכון?"
"נאט זה לא מה שאת חושבת זה פשוט קשה יותר עכשיו"
"אל תנסה לתרץ עכשיו כי אתה מרחם עליי אם ההורים שלי לא היו
נהרגים לא היית טורח בכלל, גם אל תרגיש כל כך רע זה כל מה
שכולם רוצים אתה לא שונה. הנה אני אקל עלייך תשכח ממני"
"נאט אני מצטע..."
"לא. אל תצטער אל תמשיך לשקר ולהגיד דברים שאתה לא מתכוון
אליהם. תצטער רק אם באמת ובתמים אתה מתכוון לזה שכל מה שחשבתי
שנבנה בינינו היה אמיתי ולא רק הצגה בשביל להכניס אותי למיטה
ואל תמציא דברים רק כי ההורים שלי מתו"
"אני לא.."
"חשבתי שלא תוכל אין בעיה. לך שלא יהרגו אותך בבית אל תדאג לי
אני אגיע לבית."
נטלי לא הלכה הביתה היא הלכה לבית קברות וישבה שם שעות היא
ישבה ליד קברי ההורים שלה ובכתה.
"אמא אני מצטערת כמה הייתי רוצה שתהיי פה שאני אבכה לך כמה
נפגעתי, אני ממש מתביישת לא התכוונתי אני יודעת כמה את ואבא
הייתם מאוכזבים ממני"
בבוקר בשבע קייטי קמה והכינה ארוחת בוקר היא אתמול נרדמה ממש
מוקדם ורק שהלכה להעיר את נטלי היא שמה לב שהיא לא ישנה בבית.
קייטי פתאום הרגישה מבועתת מפחד, מבושה וההרגשה שהיא אכזבה את
אחותה. היא שלחה את הילדים לחברים, לקחה את המפתחות ועמדה
לנסוע למשטרה ובדיוק אז נטלי נכנסה.