עברו שנים מאז הייתי - כאן...

פעם, כשהייתי קטנה עוד האמנתי באגדות.
הכי אהבתי לקרוא את פעמונית. הייתי יושבת פה שעות, צופה אל
הרחוב ומחכה...
מחכה לנסיך שלי, שיבוא ויציל אותי מהעולם הסואן הזה, מהאספלט,
מהאוטוסטרדות, מהעשן, מצפירת המכוניות ובעיקר... מהשקט של
עצמי.
כך במשך שנים, יום-יום, על אדן החלון משלשלת את שערי אל החוץ
ומריחה את הזפת הנישא ברוח, שואבת. שואפת. נושפת. בולעת אותו
לתוך הנחיריים - למוח - שיישמר היטב, ואז, כשיבוא ויגנוב אותי
מבין סורגי הברזל, כל שיישאר מממלכתי המזופתת יהיה -
הזיכרון...

"פעמונית?!"
"נערה בת 14 קוראת אגדות ילדים, סיפורים מצוצים מן האצבע?!
בשביל זה אני משלמת לבית ספר? שילמדו אותך לחיות בטירוף
הזה?!"
"מה יהיה איתך?! כל היום בבית, צופה במכוניות ההולכות והשבות,
חולמת! חלומות הם לחולמים. זה העולם האמיתי! אין מקום
לחלומות!"
"אין מקום לחלומות?!" שקט, שקט, שקט!
הם אמיתיים את עוד תראי! והוא יגיע! וייקח אותי מכאן ולא תראי
אותי עוד לעולם!
יום אחד קיבלתי מכתב מבית הספר. אף פעם לא קיבלתי מכתב, והייתי
סקרנית כל כך... מצחיק, איך מכתב אחד קטן משנה לך ת'חיים, את
הגורל שלך.
היא אפילו לא הספיקה לקרוא אותו עד סופו, לקחה מספריים תפסה
וגררה אותי לאמבטיה.
בכיתי, ביקשתי "אמא, אמא לא!"
מספריים... חפץ קטן וחסר חשיבות שכזה חתך את תקוותיי רצועות
רצועות, והן נפלו על אריחי האמבט כמו אלומות אור שכבה, דעך,
נטמא ביום יום ונשכח.
מאז לא יכולתי לשבת שם עוד... במשך יומיים הסתובבתי בעליית הגג
שפעם הכילה את עולמי הכמוס ולפתע התרוקנה, נותרה כמו חור שחור
שבע, התלוי לו בחלל.
אחרי שבועיים, אזרתי אומץ, התיישבתי וצפיתי ברחוב שלא עצר
משגרתו לנוכח אסוני.


שנים שלא הייתי פה... עכשיו אני זוכרת... מדוע.