השיר מתנגן והמחשבות מתרוצצות.
המילים מנקבות את הנשמה,
חודרות ללב, עוצרות נשימה.
נמאס, נמאס, נ-מ-א-ס!!!
צמרמורות בכל הגוף,
החולשה מתפשטת .
לא יודעת מה לעשות...
בוכה, בוכה ובוכה,
על מה שיהיה ועל מה שהיה.
דיייי!!!
Make it stop! Please,
Please!
אין מנוס,
הולכת לאיבוד (איזה מקום שומם).
עדיף כבר לא ללכת בכלל.
אולי לישון, להירדם, לחלום את דרכי החוצה (או שזה פנימה?)
אולי לברוח רחוק ככל האפשר,
לרוץ עד שרגליי יבגדו בי.
כואב, כל כך כואב!
מתפלאת איך אני עדיין לא מדממת...
רק בוכה.
שמישהו ישתיק אותם!
מה הם יודעים?!
הנורמאלים האלה...
השמחים האלה...
גם אני יכולה להיות כזאת!
משחקת אותה נורמאלית,
נראית שמחה,
אבל זו רק מסכה.
אז מה זה שווה?
זה רק מפורר אותי מבפנים.
רסיסים מעצמי חדים מידיי מכדי להתאחות,
קטנים מידיי כדי לשנות,
אבל גדולים מספיק כדי לחתוך אותי לכל כך הרבה חתיכות קטנות.
וכל מה שיש לי זה שיגעון.
וכל מה שיש לי זה אי שפיות.
וכל מה שיש לי זה איבוד עשתונות.

לאן עכשיו?