הסתכלתי עליה, השתקפותה כרוח רפאים, עיניה חלולות.
אפשר לחשוב שנשמתה טבעה זה מזמן, נשארה להתמוסס בלב ים.
שאלתי אותה:"למה?"
היא השמיטה מבטה מטה, לעבר כפות ידיה הלבושות כפפות, והיה זה
לקראת קיץ-יום אביבי וחמים, אך היא נראתה כחורף - קודרת וסוערת
מתחת לפני השטח.
"הייתי חייבת להרגיש חייה, רציתי לדעת שזה אמיתי, השתוקקתי
לטשטש את הכאב... בתוכי!"
רציתי להבין אותה, לקרוא את מחשבותיה שאולי אומרות; 'עשיתי
זאת! חתכתי את עצמי, לא עמוק, אך עמוק מספיק, כדי לקדם בברכה
את דמי... כן, עודני חיה, למרות שנשמתי מתכחשת בתוקף!
מקלפת עוד פיסה ועוד אחת ממה שפעם נהגתי לכנות - עצמי. אח...
ההנאות הקטנות של החיים... של המוות, כבר לא מרגישה בהבדל'.
היא הסתכלה לי בעיניים, מנסה לקרוא אותי, בעודי מנחשת אותה.
פניה דיברו מילים עצובות, משפטים שבורים. נראה כאילו היא חדלה
מלהתקיים זה מזמן.
הצמר התחכך בעורה החשוף, הפגוע, הפצוע... והיא הרגישה מבוישת.
אך לא במעשה - זרימת האדרנלין, הכאב המענג לרגעים ספורים היה
שווה את זה, זה עזר לה לשכוח. עזר לה ללכת מכאן לכל מקום וזמן
בו חפצה, העיקר לא כאן, לא עכשיו!
והיא מספרת לי את סיפורה: "זה רק גדל ומתחזק. הריקנות מכרסמת
בקרבי, מאכלת את תקוותי. אני טובעת בתוך-תוכי, נלחמת לאוויר,
נשימותיי האחרונות שומרות אותי שפויה... עד לפעם הבאה". מגניבה
אלי מבט גאה אך ציני: "'בוגרת החיים' - למדתי לבכות דרך הצחוק,
ואף אחד לא חושד".
"אז למה את לא מסיימת עם זה וזהו, גמרנו?!" פלטתי בחוסר
התחשבות, כעסי מבצבץ, מראה אותותיו לשיגעונה. אני מנסה לבלוע
את דבריה החונקים. במבט אדיש וקפוא אחד - היא נעצרה, לא לחשוב
על תשובתה, אותה היא יודעת. מנסה לפלס דרכה לליבי, לא לראשי,
אמרה: "כשהתער מבקע את עורי, הורידים הם רק רקע, תפאורה - זה
תפקידם. אני לא רוצה לסיים עם זה, עדיין לא. רק עוד קצת
ריקנות, עוד טיפת הכחשה. בינתיים אני מעסיקה את עצמי בלחיות,
אבל רק קצת... מחליפה תלבושות, משנה מסיכות כשצריך. כאילו
שמחה, כאילו עצובה, כאילו שאכפת לי!. בין לבין פורצת במחשבות,
פנטזיות, חלומות. פתאום יש בי כוח ללכת למקומות, מקומות חדשים
ויפים למראה - רק מפני שהם זיוף, פרי דמיוני". שוקעת בדבריה,
מרחפת באוויר הדליל שבין מציאות לחלום, היא שבה אלי, פוקחת
עיניה ומתעוררת למציאות המכבידה עליה כל כך. "מפלט, מקלט לעת
צרה - זה מה שזה!" קובעת. "יותר מידי מפלט הייתי אומרת, בזבוז
של זמן יקר בחלומות בהקיץ, תענוגות כזב. אולי עדיף לך פה,
איתנו. מציאות זו מספקת מקלט מוחשי ואמיתי". דרבנתי אותה.
"מספקת כאב מוחשי ואמיתי אולי". מבטה שב לנחם את כפות ידיה.
איך אסביר לה שהכול בראשה, איך אעזור לה לפוצץ את הבועה? קל
להגיד מלעשות זה בטוח, חשבתי. ועוד יותר בטוח שהיא הולכת
לאיבוד, הולכת מאיתנו. וכאילו קראה את מחשבותיי, לחשה: "איבדתי
את דרכי מזמן, אני עדיין מגששת בחשכה, עדיין מנסה להתעורר,
להיחשף, להתאמת".
קל להגיד מלעשות זה בטוח, חשבה. "אני רק רוצה שיניחו לי לנפשי,
פשוט תעזבו! תוותרו עלי! אני כבר ויתרתי". מופתעת למשמע קביעה
עצובה שכזו, אוזניי הדהדו ועיניי בערו. הרגשתי עצמי טובעת,
נבלעת.
הולכת אחריה, מושיטה יד, אך לא לעזרה. ובאותו רגע שמתי לב
לטשטוש שהצטבר מולי. אבק וכתמים לא מזוהים.

וואו, הנחתי, מתי לאחרונה ניקיתי את המראה?!