דף חלק ניצב לפני,
מחזיר את לובנו אל עבר פני.
ואני עם העט וידי מעליו,
כאילו סכין זו בין שורותיו.
וכתבת אני משפט למשפט,
ומבינה שלאיש פה ממש לא איכפת.
כי דם הוא זה המחליף את הדיו,
ונישמתי היא זו הצלובה בתוכו.
וכל מילותי שכתובות בכאב,
באות מתוכי הישר מן הלב.
והנה עוד דמעה נושרת לה כאן
מטשטשת הכל ושואלת "היכן?"
היכן התמימות שהיתה בעולם?
היכן הכנות שהיתה לכולם?
ואני עוד חושבת על אותה הדימעה,
שששנשרה מעני על הדיו השחורה.
מתפללת כל יום שיהיה יותר טוב,
חיים של אדם נקטפים בלי לחשוב.
מלחמת אחים על עניין של שטויות,
שבישבילו אנשים מפסיקים לחיות.
ואלו שאבדו ונתנו את גופם,
לא עזרו במעט למצב הקיים.
ואולי זה חלום בלהות נוראי?
ואולי זו המציאות? או דמות בראי?
אך זו האמת כואבת ונכונה!
והלוואי תהיה זו - הדימעה האחרונה.