צביקה זלינגר / דימדי |
והאקסטזה בתוך כיסי, אבל
אין לי עם מי לעבור
את זה - אני לבדי.
בסוף מהלתי בכוס מים
פושרים. שתיתי, חיכיתי...
להתפרקות... כשאין לאדם
שותפים, כל העולם שותף לו.
כושל, מבולבל והמום,
אתהלך במבוכות הניאון.
קורים של אורות עדינים,
חמימים, יקראו לי לשומקום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|