זה לא נגמר.
זה לא עובר.
הוא תמיד שם, מסתובב, מרחף באוויר. לפעמים הוא מתקרב בלי שאשים
לב וכמו ילד קטן שמנסה להפחיד את חבר שלו, או לסירוגין במאי
סרטי אימה שמנסה להבהיל את הצופים שלו, מתקרב לאט לאט וצורח.
גם כשטוב, ואני חושבת עליו, על ההוא... השני... החדש... הטוב,
כביכול. הוא תמיד שם כדי להרוס.
הוא מרגיש באוויר את החיוך, הוא מרגיש את ההתרגשות, את הפרפרים
בבטן... הוא נותן לי ליהנות מזה כמה דקות, שעות, ימים. ואז הוא
חוזר כמנצח הגדול;

"מוואה הא הא...
חשבת שטוב, מה? חשבת שהלכתי? שיש לי מחליפה, ועוד השמחה? חשבת
באמת?
אחחח... את כל כך מצחיקה לפעמים, אני אומר לך, אני ממש נהנה
לשהות פה, לצפות בך ובחיוכים העלובים שלך, בחיוכים המסכנים
שלך, בתקווה המתפרצת הזאת, אחרי שהצלחתי להרוס את הכול... את
שוב מצליחה למצוא את השביב הזה שבליטוש האחרון שכחתי למגר, ואת
נאחזת בו ומצליחה לטפח אותו ולהפוך אותו אף למשהו קונקרטי שאת
מצליחה להסביר.
להרוס את זה. בשביל זה בדיוק אני קיים, להרוס את זה, בשביל זה
אלוהים השאיר אותי פה.

אלוהים? את והאלוהים שלך...
זו את. רק את משאירה אותי פה.
בסדר, אולי גם לו [ההוא... הראשון... הישן... הרע, כביכול] יש
חלק בזה, אבל זו את, מתוקה שלי, תמימה נאיבית שכמותך. לפעמים
אני מרחם עלייך, יש לי גם אפילו סימפתיה כלפייך, או שזה
אמפתיה? אני לא יודע איך אתם בני האדם קוראים לזה בדיוק. לא
משנה.

תודי שהתגעגעת אליי... תודי שהתגעגעת לשמוע אביב גפן ברקע. [או
כל מנגינה מלנכולית אחרת. אני חייב לציין שהידרדרת. עכשיו כל
דבר יגרום לך לבכות? חשבתי שאת איכותית, אישה! באמת... אל
תהפכי את העבודה שלי למשעממת, תתני לי קצת אתגר, או לפחות
מוסיקה איכותית. ואל תתחילי לי עם שירי האהבה שלך, עברנו את
השלב הזה, עכשיו אנחנו באזור הבדידות.]
את לעולם לא תנצחי אותי, לעולם לא תצאי מזה.

צאי מזה, אידיוטית. ואם חשבת שבגלל הרחמים האלו אני אעזוב אותך
את טועה ובגדול. אני רע, אני הרוע, העצב. ל א  א כ פ ת  ל י.
זה המזון שלי, מזה אני ממשיך להתקיים, ואני אף פעם לא אעזוב
אותך. אף פעם.
16 שנה הנחתי לך בשקט, ביקרתי מידי פעם, סקרתי ובחנתי אותך,
ואת פשוט המיקום האידיאלי, בית חלומותיי. לעזוב? תסתמי כבר את
האופטימיות הזאת. תביני, את שלי עכשיו, ואם נהיה קיטשיים נוכל
להגיד שגם לעולם ועד, עד שהמוות יפריד בינינו.
מה שכן, אני יכול להגיד לך שאני גאה בך. כלומר, בעצמי, אבל גם
בך, ניתן לך קצת קרדיט, מגיע לך. עם כל הדמעות האלו את לא
יודעת איזה צל"שים אני מקבל? ועוד עם העלילה המתפתחת,
הטוויסטים הדרמטיים, נותן לצופים ולך הרגשה שאולי אני נעלם
ומתפוגג... ואז אני חוזר. את לא יודעת איזה רייטינג זה מביא.

את בטח שואלת על מה אני גאה.
המחשבות האלו, המחשבות היפות האלו על מה שאמור להפריד בינינו,
על האפשרות שלך, האפשרות היחידה לכלות אותי ממך.
כן, אני יודע שגם להיא [ההיא... השנייה(?)... החדשה... העצובה
והאובדנית, כביכול] יש חלק בזה. גם היא גרמה לך להגיע למחשבות
האובדניות, אבל היא סתם, אני יודע שאני עשיתי את כל העבודה.
כמובן שזה לעולם לא יקרה ואת יודעת את זה, אבל אני אוהב את
העובדה שאת אוהבת [כן, את אוהבת ותשתיקי את הלב השורד הזה]
לחשוב על זה לפעמים.
מה שהורג אותי [הא הא, שנינות במיטבה. גם לי יש גם הומור.] אז
מה שהורג אותי זה שכשאת חושבת על זה, את חושבת במי זה יפגע,
ואיך הם יתגברו, ולמי זה יועיל. גם פה את חושבת על אחרים, את
מבינה למה את האידיאלית בשבילי? את מבינה חומד? את חושבת על
אחרים. את לעולם לא תיקחי את היוזמה ותעיפי אותי מפה, אין לך
את הכוח, את מתחשבת גם בי, בין השאר. את נהנית להיות ככה.
מסכנה, אומללה, לכתוב דיאלוגים במחשב בינך לבין העצב, לבין
הגורם לדמעות, אבל את לא באמת תוציאי אותי מפה.
כן כן, תאשימי אותו, ואותו, ואותה? לא, לא אותה... אולי אחרים,
לא חסר, אני יודע.
את יודעת שזו רק את. וכשכולם אומרים לך את זה, את עדיין יודעת,
ואת אפילו לא טורחת להכחיש.
יפיפייה שלי [את נהנית כשאני מדבר כמוהו, כמוהם, נכון?],
העיניים שלך יותר יפות כשהן אדומות, והכרית שלך נוחה יותר
כשהיא רטובה.
מי שצריך להתמודד איתך? נו בסדר, את יודעת שעם רובם את מדחיקה
ואם לא את ממאיסה את עצמך עליהם וגם זה ייגמר, מה שייתן לי עוד
סיבה להישאר פה.
לא שהתכוונתי לעזוב כן? אבל כדי שחס וחלילה שלא יקרה המצב
שיחליטו פתאום בדרג הגבוה שאני צריך לעזוב, צריך שיהיו עוד
סיבות בעקביות ואני בטוח שאת תשמחי לספק לי אותם בקצב.
טוב, אני צריך ללכת, לתת לך להתייסר בדמעות האלו שלך.
אה ועשי טובה, אם חייכת יותר מידי זמן וכואב לך תודיעי לי, אני
נרדם לפעמים, הזדקנתי."