המשפחה מלווה את הארון,
כולם בשוק, הילדים לא כל כך יודעים איך להגיב,
חלקם בוכים, חלקם מתפרקים ממש,
הרוב מדבר שטויות על חוסר טוהר ועל הצורך לחזור בתשובה,
ואני שוב מתמלא ברגשות ושאלות,
באתי כדי לחזק, לעזור ולתמוך,
ופתאום, כשאני עומד ליד שירן ונושם את הקושי שלה,
דרך ידה שאני מחזיק חזק עובר גם דרכי הרעד,
הפחד וחוסר ההבנה שהיא חווה,
פתאום אני כבר לא יודע מי תומך במי,
אני או היא,
עולות בי תמונות מטושטשות,
מלוויה אחרת,
טשטוש שנובע מדמעות ישנות וחדשות, ולא מזיכרון,
עלה בי גם הפחד הזה שמזדחל חזרה אליי בהזדמנויות כאלה,
הפחד לאנשים שאני אוהב, הפחד לאבד משהו
שחשוב לי כל כך שאני לא יכול לעכל...

זר על הארון, ועוד אחד
אבל אני כבר רחוק משם,
לא יכול לעמוד בתוך ההמולה הזו,
ורק הילדים מונעים ממני לברוח,
לא מהמקום הפיזי אלא זה המחשבתי אליו הגעתי בחוסר רצון,
מחכה בחוץ, מקבל אותם ואת דמעותיהם בחיבוק חזק וארוך,
נפרד בקושי,
נכנס לאוטו,
ומנסה לברוח חזרה אל תוך השגרה...