היא הגיעה הבייתה, סגרה את הדלת וזרקה את התיק הקטנטן על
הכורסה. מיד צעדה אל החדר האחורי, פתחה את הארונית והוציאה את
הקופסה השחורה. מתוך הקופסה השחורה היא הוציאה שקית קטנה
ושקופה עם חומר. היא הלכה אל המטבח, קרעה את השקית והוציאה חצי
מתוכנה לכוס שקופה. את השאר השאירה 'לפעם הבאה'. היא מזגה קצת
מים מהברז אל הכוס, הוציאה כפית מהארונית והתחילה לערבב. אחרי
זה היא הלכה שוב לחדר האחורי והוציאה ארנק שחור וישן. מתוכו
היא הוציאה מזרק. היא חזרה איתו למבטח, הכניסה את התערובת
למזרק והזריקה לעצמה.

ככה זה כל יום אחרי העבודה. איך קוראים לזה היום? "נערת
לוויה", או משהו בסגנון? בשפת הרחוב קוראים לזה פרוצה או זונה
או איך שתרצו לקרוא לשרמוטה. היא הרי לא בן אדם, זה לא חשוב
איך קוראים לה. היא גם אף פעם לא הייתה. היא גרה ביפו, בבית
המיועד להריסה בקרוב והיא לא ממש משלמת עליו. וככה - בישיבה
(על הריצפה ו היא נשענה על הקיר) עם עיניים סגורות וראש
שמסתובב לכאן ולכאן - מחשבותיה נדדו למקום אחר. נכון, היא
לובשת חצאית מיני קצרצרה אדומה וחולצת בטן משנות השישים,
ומגפיי עור שחורים עד הברכיים ויש לה צמה בלונדינית - שרק
אלוהים יודע מאיפה היא לוקחת את הכסף בשביל הצבע, ועם סיגריה
בפה שהולכת ליפול. אבל מה אתם יודעים בכלל על החיים שלה? ואיך
שהיא גרה? ועל מה היא חושבת? ועל הנשמה שלה שבפנים, שכבר לא
ממש קיימת?

המחשבות שלה נהיות פשוט שום כלום ברגע שהיא מזריקה את אותו
חומר. המחשבות על ההורים שלה לא מזיקות לה - היא כבר לא זוכרת
שאמה מתה ממנת יתר ואביה התאבד. היא לא יודעת שהיא חייבת כסף
לאותו זקן שבא כל בוקר לקבל ממנה "דפיקה". היא לא יודעת שאין
לה כסף למנה של מחרתיים. היא לא יודעת שמחר שבת והיא במחזור
אבל היא עדיין תצטרך לעבוד. היא לא יודעת שהיא עובדת בעבודה
הכי משפילה שאפשר לעבוד. היא לא יודעת שחייה הפכו לזבל אחד
גדול מאז שנולדה ושהחיים האלה ירדפו אותה כל החיים. היא לא
יודעת שהיא רק בת 15. היא רק יודעת שהיא נוצה, שעפה בין צמר
גפן ואין דבר יותר מהנה בחיים.

אבל מה שאף אחד חוץ ממנה לא יודע, זה כל מה שקורה שם עמוק
בפנים. הגוף מבחוץ כבר מת, עושה כל מה שנדרש ממנו. אך הנשמה
בפנים - שחייה חיים של מוות, היא כבר לא מסוגלת יותר. הנשמה
שלה נשרפה, ולאף אחד אין מושג איזו הרגשה זאת. איך זה לקום כל
יום במחשבה שאף פעם לא היה לה מישהו שאהב אותה. לא קרוביה - לא
חבריה - ואפילו לא אותו אחד שהיא 'נדלקה עליו'. לא, היא לא
אוהבת אותו, היא כבר לא מסוגלת לאהוב. והיא גם לא ממש יודעת מה
זאת אהבה. אף אחד אף פעם לא הראה לה אחת כזאת. היא מכירה רק
אהבה מסוג אחד - סקס. אם היא רואה איזה נער נחמד ו'כוסון' היא
תמיד עוד באותו ערב מביאה אותו למיטה - עם אחת מנוסה כמותה, כל
אחד ילך. היא יודעת טוב מאוד איך ללטף, להפנט, להוריד את
הבגדים ב'דרך הנכונה' ולגרום לגברים לחשוב שיש לה גוף 'טוב'.
זה דבר אחד שהיא יודעת. הדבר השני שהיא יודעת הוא דבר שאף אחד
לא רואה. היא יודעת לכאוב בשקט, לבכות בפנים, להתעלם מאנשים,
להתעלם מהעולם, להתעלם מהחיים, להתעלם מהרשע, להתעלם מהכל...
מהכל... מהכל... וזה מה שלימד אותה הסם.