אני מנסה לחשוב בתוך עצמי
איך הם יכלו יותר ויותר לגעת בך,
לחדור אליך בלי שרצית, בלי שביקשת
איך הם נגעו בגופך הבתול,
שלא הספיק לטעום את טעם החיים
שלא הספיק לחוות אהבה,
שלא הספיק לרצות וללמוד.
כל כך קטנה.
אני מנסה להבין שוב ושוב
איך הם יכלו? מה הם חשבו?
מי נתן להם רשות לחדור ולגעת.
היה אסור להם, אני יודע
גם את יודעת.
ואיך שצעקת וצרחת, וביקשת והתחננת
והם לא עזבו לרגע. הם רק נגעו ושוב ושוב
ולא יכולתי לעצור אותם בשבילך.
לא הייתי שם, לא ידעתי
ואיך אני מתמודד עם זה עכשיו?
איך את מתמודדת?
למה אני אנוכי ולמה את כל כך כואבת?
אם הייתי יכול לקחת אותך לעולם אחר
רק אני ואת לברוח מכאן לבד,
שאף אחד לא יהיה איתנו
שנשכח מהעבר,
אבל אי אפשר.
את כל כך רצית למות
ורציתי איתך,
והבנתי גם למה
אני מסכים לך.
אז החלטתי לקחת עכשיו את חייך בידי
וכשהחזקתי את הרובה זה הדבר היחיד שחשבתי עליו,
איך אני יציל אותך מהיסורים שלך,
מהכאבים החזקים שלא תרגישי אותם יותר
שלא יכאב לך, בבקשה.
החזקתי ת'אקדח וכוונתי בדיוק אל ראשך,
כדור אחד זה כל מה שהיה צריך,
ונפלת לרצפה, התרסקת, מתת לי
ולא עזבתי אותך, אמרתי שלא אעזוב לעולם.
עכשיו אני בא אלייך ילדה תמימה,
לוקח ת'רובה, מקרב לראשי...
19.12.05 |