כולם מאכזבים אותי
אחד אחר השני,
כמו חיילים של מונופול
נופלים ונשברים.
אני חושבת שבקרוב
אשבר יחד איתכם,
אם לא תעצרו אותי
אם לא תעזרו לי.
כולם מסתכלים עלי
כאילו מרחוק,
רואים הכל
ומעדיפים לשתוק.
אתם לא יודעים
מה יקרה מחר,
אתם לא מבינים
מה עשיתם היום.
עם מסכה על העיינים
בצבע שקוף,
גם אם אעמוד מולך
אתה אינך רואה.
הכל מונח לך על
מגש של כסף,
הכל ברור לך כמו זכוכית שבורה
שננעצה שוב ושוב בזרוע שלי,
ואתה בוחר להתעלם.
לא כי אתה לא מבין,
אתה לא רוצה.
לא כי אתה לא יכול,
זו הבחירה שלך.
ברגע של שתיקה
לא הצלתם אותי,
ברגע של התעלמות
לא חייתי.
אתה לא מבין
כמה כח יש בך,
אתה לא משתמש
בעוצמה שבך.,
אתם לא מבינים מה עשיתם
איך מחר תשאו בבשורה
שאני לא כאן יותר...
לא לרגע, לא לשניה
לא איתך, ולא איתכם
אתם תצטערו, אני מבטיחה
אתם לא תסבלו את השקט שנותר,
את הבכי שנשאר.
והאשמה היא, שלך...
שלכם.
06.12.05 |