זה בא והולך זה נוסע מפה
זה נעלם לי באופק זה מעבר לפינה, זאת השפיות שברחה לי
אני לא יודע למה
מצלצל לי הפלאפון, אבל זה רק בדמיון, אני חי רוב היום בין
מציאות לחלום.
חושב על חושך מגיע האור, מסתכל במראה לא רואה אותי בה.
מנסה לספר סיפורים על עתיד ורוד ואומרים שיהיה עוד טוב, אבל
המציאות ממשיכה להכתיב לי אמת קצת אחרת, כי אני לא יודע מתי
היא חוזרת.
שוב זה בא והולך מין מחזוריות של חיים, נוסע מפה בורח להרים
זה נעלם לי באופק זה מעבר לפינה, זאת השפיות שברחה לי אני לא
יודע למה
הבוקר הגיע אבל חושך בעיניים כשהדשא ירוק לי צהוב ברגליים.
מסתכל על אנשים זזים למשמעיות אחרות בורחים לעבודה או הולכים
לזונות, הם מתעלמים ממני אני ממש לא קיים, אני כאילו בודד אבל
שייך לכולם
הם שם אני לא אני לא בא לבקר אבל תסתכלו מסביב ועל תלכו כה
מהר
זה בא והולך כבר פעם שלישית, כזאת הרגשה של כאב ללא הבנה.
זה נעלם לי באופק זה ממש בפינה, זאת השפיות שברחה לי
לאן נעלמה?
עכשיו אני רואה שדות צהובים של חיטה, זה כמו בסרטים אחרי
שמתים.
אבל אני עוד חי כי אני מרגיש את הכאב, הצער והיגון מכביד על
הלב.
אני תמיד חושב שיש עוד תקווה, זה לא ממש נעים לחיות באשליה.
ואולי זה הזמן אולי הגיע העת שאת העתיד אני אצבע עם עיפרון ולא
עט
כדי שאוכל למחוק את מה שמציק ומה שנראה לי אשאיר לתמיד.
שוב זה בא והולך ועכשיו זה נגמר, זה חזר מהאופק השפיות כבר
כאן.