אלו שחשו את נחת זרועה של הקליין יודעים לספר שיום שלישי היה
היום הראשון לריתוק. שכן בעוד שכבת י"א יצאה לטיול השנתי
במרחצאות החמים שבנגב, נשלחו כל אלו שסירבו לצאת לריתוק בן
ארבעה ימים. כל זאת משום שהחליטה המנהלת שיש להראות לעולם
סמכותה. או במילותיה היא כדי ש"לעולם לא תהיה שוב סרבנות גדולה
שכזו".

בשעה הראשונה לבוקר יום שלישי (בשעה 8:00, לא פחות) הופיעו
חמישה עשר ילדים מבין חמישים הילדים החייבים בדין לריתוק, רק
כדי לגלות שהמורה לא נמצאת. הילדים המפוחדים לא ידעו אם המנהלת
המרושעת עובדת עליהם. בחשש רב הם הלכו אליה ושאלו: איפה
המורה?
כאשר עשו כך נשלחה לרדות בהם המורה פנינה לאנגלית. המורה, בעלת
האופי הרדוד, שאלה את השאלה המייסרת בפעם המיליון: "למה לא
פשוט יצאתם לטיול?!". גם פנינה לא הכחישה את העונש ומהותו, תוך
כדי ציון מלא כעס שאף היא נשלפה ממיטתה החמה.
פנינה בירכה את תלמידיה בקבלת פנים משרת הרשע, המנהלת קליין.
המנהלת הגיעה במיוחד מחדרה, המרוחק מאות מטרים, כשבידה כוס קפה
שחור רותחת ע"מ לערוך "מסדר בוקר" ולבדוק נוכחות. היא עברה על
רשימת הנוכחות במהירות, תוך כדי גיחוך קל עם אמירת שם כל
תלמיד. עד מהרה הייתה בדרכה החוצה ועל פניה חיוך מרושע ונקמני
במיוחד.

השעה השניה אף היא החלה במפקד נוכחות מאת סגניתה של המנהלת,
הדס רז. לעינוי התלמידים בשעה השניה שלחה קליין את דינה, המורה
הרחרחנית והרכלנית לאנגלית. דינה לקחה על עצמה לערוך חקירה
בהיקף נרחב לגילוי הסיבות שמנעו את יציאת כל תלמיד לטיול. כאשר
תלמיד ניסה להתנגד לשאלותיה החטטניות, הקימה דינה צוות חקירה
של אדם אחד והחלה בעימות ארוך עם ה"נאשם".
המורה איימה שכל תלמיד שלא ישתף עימה פעולה יאבד "מנה" (נקודה
בציון). באמצע מהלך התחקורים נכנסו לפתע לכיתה שלושה תלמידי
פנימייה שנתפסו בשער הראשי בנסותם לברוח מהעונש, בליווי אריאלה
השומרת. "תגידי לקליין שהכיתה לא מתפקדת" הצהירה דינה בקול
בטוח וטרקה את הדלת אחריה במטרה להמשיך בעינוי.
לא היה תלמיד שחמק משאלותיה החודרות של דינה, תלמיד פנימייה
שהרים ראשו והתווכח עימה, הוחזר למצבו הרצוי כשהותקף ישירות
והוכה ע"י אפה החטטני. תלמיד אחד, שמאס ביחסה המזלזל, צעק "מה
זה פה, מספרה?" וגורש מייד לחדרה של קליין לטיפול מיוחד. "אני
רוצה לגעת בנושא חם" אמרה דינה ופתחה בצחוק מתלהם ומשתלח
בתלמידים. תלמיד אחר, שנתפס מחליף רשמי גיחוך עם חברו, חטף את
האמירה: "תדבר עם עצמך, יא פסיכי!".
-"זה כמו בשואה!" צעק תלמיד שלישי, ופתח את הדלת לוויכוח
אידיאולוגי עם המורה עד תחילת ההפסקה הגדולה בת עשרים הדקות.

בדיוק כשתי דקות לפני הצלצול של השעה השלישית נכנסה לכיתה
טניה. טניה, המורה הגוצה והמיניאטורית, נאלצה להשען על כיסה
בכדי לתמוך בכרסה העבה. פניה התמימות היו עטורות משקפים שחורים
דקים ומבט תמוה, וניכר עליהן שראו ימים יפים יותר. טניה, כמורה
'טובה' למתמטיקה, הביאה עימה דפי תרגילים ל3 י"ח. היא עברה בין
השולחנות וחלקה את הדפים לכל תלמיד. לאחר מספר דקות של שקט
מדומה, שלפה טניה תמונה של שעון מעורר (כזה עם מחוגים) והצהירה
בשמחה עילאית על גילויה שמדובר ב"סדרה חשבונית עם 12 איברים
ומנה אחת". התלמידים היו נבוכים ולא ידעו איך להתמודד עם
השעמום. טניה הייתה גילוי רפואי אדיר: חומר הרדמה ארוך השפעה.

בשעה הרביעית נכנסה מבלי להציג את עצמה גילה, המורה לספרות.
חיש מהר החזירה את התלמידים לימי בית הספר היסודי בחלקה דפים
של העשרה אינסטרומנטאלית. "צריך לחבר נקודות כדי ליצור צורות",
הסבירה; "הבאתי את זה כי  פה זה ממש כמו גנון...". גילה הייתה
לבושה במעיל בצבע זית כהה ומכנסים שחורים (אופנת שנות ה70),
שבלטו על רקע הקיר בצבע הקרם שעליו היו סימני בעיטות רבים.
"אני מרגישה מיוחדת" היא הצהירה בחגיגיות, ובתוכי עצמה עודנה
הייתה בעצם מזועזעת ביותר מכך שהוזעקה להשגיח על כיתת הריתוק
ביומה החופשי. בעודה חושבת מחשבות נקמניות על המנהלת שבחרה
דווקא בה לעשות את העבודה השחורה והמלוכלכת, נכנס חגי, אחראי
המשמעת. חגי, המיתמר לגובה מטר שמונים ושעל ראשו כובע טריקו
אדום, נכנס והכריז (להקלתו שכן הוא היה אמור לשמור על התלמידים
בשעה הבאה) ש"כבוד המנהלת החליטה לעשות איתכם חסד מפנים לשורה
ולשחרר אתכם שעה קודם מהריתוק". לפני שאפילו ילד אחד הספיק
להגיב למשמע הידיעה המשמחת הוסיף ואמר בדרכו החוצה: "אני עוד
אחזור, מחר" תוך כדי שהוא דופק בטעות את ראשו במשקוף הדלת
'הנמוך'.

לאחר צאת חגי, העבירה גילה המורה את ההוראות שקיבלה מבעוד מועד
בנוגע לריתוק: "קליין החליטה, בגלל מחסור בכיתות לימוד פנויות,
שמחר הריתוק  שלכם יהיה בחדר הווידיאו במקלט הישן, ולא יהיו
לכם הקלות בגלל התנהגות אחדים מכם היום". גילה שמיהרה לברוח
הביתה הוסיפה: "אני אשחרר אתכם דקה קודם, כל עוד אתם יודעים
להעריך את העונש החינוכי... זאת מתנה!..."