[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אמיר קליין
/
התמזגות

שלום לך,
רציתי לאמר לך דבר או שניים שהרגשתי נחוצים להאמר בזמנים אלו.


אנחנו מתמזגים.
היו זמנים שהייתי חסר מעצורים, לא דופק חשבון.
היו זמנים שהיית לי המקל והגזר, וברוב המקרים גם השוט.
היינו מתנגחים, מתכתשים, רועמים זה על זה ולעיתים רחוקות
משלימים, לא מסכימים, לא מתפשרים, אוהבים בסתר, ומבחוץ כועסים,
כואבים וזבים, שותתים דם.
הייתי בוכה בלילות על מי שאתה, היית בוכה בימים על מי שאיני.
לא עוד.
אנחנו מתמזגים.
לא עוד שתי יישויות שונות, לא שני עולמות נפרדים, אלא משהו
מוזר, מן שילוב ביזארי של המטורף והשפוי, המצולע שווה הצלעות
והצורה הסוריאליסטית.

זוכר את הקטע ב"הזבוב" עם ג'ף גולדבלום (מעולם לא ראית איתי,
אפילו כשהפצרתי בך. תמיד חזרת אל משחק הכדור ההוא), כשהוא
מתמזג עם הזבוב?
ואיך פתאום הוא הופך אחד עם אותו יצור נידח, שאין להם דבר
במשותף, פרט לעובדה ששניהם בעלי חיים על פני האדמה הזאת?
זוכר את הקטע שהוא הופך להיות מן אדם-זבוב שכזה (כמובן שלא,
מעולם לא ראית את זה), שחוברות בו תכונות של האיש ושל החיה?
ופתאום הוא איננו הוא עצמו, ופתאום איננו אדם, ואיננו זבוב,
ואיננו איש, ואיננו יציר בריאה?
וזוכר את הקטע (בסוף) שהוא מתמזג עם דלת הטלפורטר, ופתאום הופך
(כמובן שאינך זוכר. מעולם לא ראית את הסרט הזה איתי. וכמה
רציתי? וכמה ביקשתי ממך?) למין איש-זבוב-דלת טלפורטר?
ופתאום, כשראיתי את זה, חשבתי לעצמי:
מסכן, ומה הוא עכשיו?
ומה הוא עוד עושה כאן?
ואיך הוא מוצא את עצמו בתוך הסבך הזה של דלת-זבוב-איש?

ופתאום אני שם.
ופתאום איני אני.
אני-אתה.
ופתאום איני ממלא עוד את תפקיד הצורה הסוריאליסטית, ולא את
המטורף, או הבלתי ניתן לזיהוי, העמום, חסר הפוקוס, הדהוי,
אינני הילד שגדל לנער שגדל לכמעט גבר שהייתי, שעשה מה שרצה
כשרצה כי רצה, אני-אתה.
אינני אתה.
אני-אתה.
ואם הייתי אתה בוודאי עוד הייתי מישהו.
ואם הייתי זבוב הייתי זבוב.
והייתי נאלץ להתמודד עם היותי זבוב, ולא עוד אדם, אך גם זבוב
זה משהו, מה אני אומר משהו, משהו גדול (ביחס לדברים קטנים
יותר), ואם לא גדול, אז לפחות משהו מסויים, בעל גוף ותווי
מתאר, בעל אופי, בעל ניחוח (ניחוח מצחין, כזה של צואת כלבים,
אבל לפחות ניחוח), ואם הייתי אני הייתי אני, והייתי יודע להיות
אני, ממש כשם שהייתי לומד להיות זבוב.
אינני יודע להיות איש-זבוב.
אינני יודע להיות אני-אתה.
זהו שילוב שכזה, שבו אני נותן חצי, ואתה נותן חצי, ואנחנו
שנינו יוצרים יחדיו יצור חדש (בוראים יש מאין, מה שנקרא. ועודד
אומר שאין יש מאין, ואין האדם יכול לברוא יש מאין. ובכן, יש
מאין. וזה כואב.) ומוזר חסר תכונות עצמאיות, רצונות משלו,
דיעות משלו, דרכי פעולה, דרכי מחשבה, ואפילו קול או דמות או
פנים או הבעות משלו אין לו, משום שהכל (וזה כולל את הבעות
הפנים + הפנים עצמן, את הדמות ואת הקול) מחובר ונלקח משתי
פונקציות שונות בתכלית ונבנה לכדי כלי חלול אחד, שבו מקוננת
נפשי.

ואיך זה בא לי בהפתעה.
וכמו ג'ף גולדבלום (בוודאי אינך יודע מי הוא) אני מגלה זאת
פתאום ובהדרגה, וכל העסק מתחוור לי כשאין עוד מה לעשות בנידון,
ופתאום אני מגלה שפני הן פניך, וקולי הוא קולך. וכשצעקת עלי
שאין לי מושג מה אני עושה כאן, ובשביל מה אני טוב בכלל, נשמעת
בדיוק כמוני.
והבעות פני, בשעה שאני מגיע לאיזה שהיא מחלוקת הופכות הבעות
פניך, המשולבות עם שלי.
חוסר הרצון שלי להשלים עם הזולת, חוסר הסובלנות שמתגלה בי, שלא
היו בי מעולם, אך נטמעו בי אט אט, והנה אני-אתה, ולא אני, ולא
אתה, והנה אני-אתה שיודע שהוא אני-אתה ולא יכול לחזור ולהיות
אני, ולא רוצה ללכת את הצעד הנוסף, ולהיות אתה.
פתאום אני מוצא עצמי רוטן על דברים פעוטים, פתאום אני מוצא
עצמי כועס מבלי לסלוח, מבלי לתת את הסיכוי הקטן לאדם שעומד
מולי לאמר מילה טובה, מילת פיוס, וחומותי גבוהות, ואוזני
אטומות, ופי חשוק וקמוץ, עיני מצטמצמות לכדי חריץ צר אשר מבעדו
אני מביט על העולם, ורואה אותו בשילוב עם הדמעה הפנימית שלי -
אפור וקשה, ובלתי ניתן לפיתרון או להבנה.
ואיך חיית כך כל השנים?
אינני מסוגל לחיות כך יום נוסף אחד.
וכל מילה טוענת בי מחסנית חדשה של כדורים, אשר מוכנים לפגוע
בכל מי שעומד מולי.

אני חוזר בראשי אל הסרט.
כאן הכל התחיל, וכאן גם ייגמר.
ואיך הוא יצא מן הסבך הזה, ג'ף גולדבלום, זוכר (כמובן שלא,
אינך יודע)?
אני זוכר בשביל שנינו.
הוא לא יצא מן הסבך הזה.
מאותו הרגע שהתמזג עם הזבוב, ועד לרגע שהבין שהתמזגו לכדי יצור
מחריד, ועד שהתמזג עם הדלת, והפך לכדי משהו משונה וחסר הגדרה,
ואז הבין שאין לו עוד דרך יציאה, שממנה יוכל לברוח מן הסבך
הזה.
לא סתם הוא כיוון אל ראשו את קנה הרובה, אותו איש-דלת-זבוב,
אלא משום שפתאום הבין שזאת הדלת היחידה שדרכה יוכל לעבור כדי
לצאת מהסיטואציה הזו. הדלת האחורית.

לא רוצה לאמר שלום.
עוד מחפש את היציאה.


בברכה,
אני-אתה (אמיר לשעבר)








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כואב לך הראש?
מגיע לך!


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/2/06 23:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמיר קליין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה