בוקר יום בהיר, שלוות נפשנו המתעוררת עימנו כשגרת אור ביום
שמש, שלמה כירח מלא, בוהקת ומאירה על צמרות העצים בחצר ביתנו,
המקוננים על ידי ציפורי אהבה השרות את שיר אהבת חיינו.
חיינו, שניבנו במו ידינו, שוממים כמדבר הערבה כאשר איננו יחד.
אנו, ככלי נגינה המצלצלים בהרמוניה שוטפת ומזככת כמעיין מי גשם
היורה, משלימים אחד את השנייה בזמן כל.
כאשר איננו ביחד אינני מרגיש אני. וכעת בזמן עיזבון אנו כמו
שמש וירח אשר משלימים אחת את השני משני קצוות היום אשר לעולם
לא יפגשו זה את זו, אלא בסוף סופי עולם העולמות, אובדן אשר
לעולם לא ארפה ממנו ואף תרופה ידועה איננה תעזור.
בוקר יום בהיר, אני משתעשע ומשחק בראשי עם האפשרות של להיות
בלעדייך, במקום לחבק לך את נשמתך המתגלגלת איתי מאז ומעולם.
כמה טיפשי מצדי.