הפוביה הנצחית מהחיים
היא לא נגמרת
היא רק גומרת, קוברת
הנתק לא ידעך
הוא רק יעמיק
ואין מושיע, אין איש שיחה
צריך כבר לצאת מזה
אבל זה מחמיר והבושה גוברת
ואיתה גם הבעיה
העולם ההוא לא שייך לעולם הזה
הוא רק שלי
אבל השנים עוברות
והמצב לא משתנה
רק כל הדברים מסביב
הבריחה נהיית מתוקה יותר
אבל הנטל כבד
התמכרות שאי אפשר לפתור
וגם לא רוצים
בטח שלא עם עזרה מבחוץ, יותר קל להסתיר
וזה שואב אותי יותר ויותר
ואין דרך לצאת מזה לבד
אבל אני רק רוצה להיכנס
ולא לצאת לעולם
או אולי לצאת, ולא לשוב
הדבר הנכון יהיה האפשרות השנייה
אבל בחיים לא הכל מושלם
ובטח שלא אני
ושם כן. שם מקומי.
אבל אין דרך לשם,
חוץ מדרך זמנית, דרך הראש
וזה מה שמבדיל אותי
הראש
הוא לא יפסיק
וגם אני לא
עד שיגיע הסוף...